korev-mordehai

רס"ל קורב מרדכי (מוטי)

נפל ביום 21/10/1973 "מיסורי", גדוד 410.

מוטי, בן שפרה וליאון-אריה, נולד ביום ז' בתמוז תש"י (22.6.1950) ברמת-גן. מוטי למד בבית-הספר היסודי "הגפן" והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "אוהל שם" ברמת-גן. מוטי היה תלמיד המגמה הריאלית, ובקיץ 1968 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. ילד עירני, תאב דעת היה מוטי. משחר חייו גילה עניין בעולם הטבע, בסודות המדע ובקשת האמנויות. תלמיד חרוץ היה. "מוטי אהב לפרק כל דבר ולהרכיב אותו מחדש," מספרת אמא. הוא התחבב על מוריו, והיה נערץ על חבריו לכיתה. בהיותו נער נרשם כחבר במועדון התעופה לישראל. מוטי בנה טיסנים, התוודע אל הדאייה והשתתף בתחרויות ארציות. לימים מונה מדריך במועדון ועשה חיל במלאכתו. מוטי היה נער חברותי, פעיל בתנועת הנוער של "הצופים", יוזם ומארגן אירועים חברתיים שונים. הוא השתתף בטיולים ובמסעות בכל פינות הארץ, ויצא למסע רגלי גם בגפו. הוא אהב את הצומח והלך שבי אחר נופי הארץ. בבגרותו התעניין במבנים ארכיטקטוניים מיוחדים ובצורות בנייה שונות, וביקר במקומות בעלי עניין אמנותי-הנדסי. מספרים ידידים: "מוטי שימש דוגמא לסדר מופתי, לתכנון ולדיוק. ערב גיוסו לצה"ל היה מוטי עלם גבה-קומה, חסון ויפה תואר. בן מסור להוריו היה, אח אוהב לרוחמה.

מוטי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968, והתנדב לשרת בחיל-השריון. מוטי השתלם בקורס מקצועות טנק, וסיים כחניך מצטיין את לימודיו בקורס תותחנות טנקים. בהמלצת מפקדיו נשלח מוטי לקורס מפקדי טנקים, ועמד בו בהצטיינות (91). ימי שירותו בצה"ל היו גם ימי מלחמת ההתשה בחזית הדרום. מוטי פעל כמש"ק טנק, ונפצע ברגלו באימונים. במו-ידיו חבש את פצעיו ולא סיפר להוריו על דבר פציעתו. בבית-החולים בבאר-שבע הכיר סמלת-סעד שהייתה לחברתו הקבועה. לימים נשלח להדריך בבית-הספר לשריון. בפי חניכיו נקרא מוטי "המדריך שידע יותר מדי". מספר אחד מהם: "מוטי היה מדריך מעולה. כל דבר למד וביצע בצורה יסודית ומעמיקה."

בקיץ 1971, כשהשתחרר מוטי, פנה אל בית-הספר "אורט טכניקום" בגבעתיים, שם למד הנדסאות בניין וארכיטקטורה. בזמן לימודיו, במסגרת פרויקט לפיתוח חוש האסתטיקה, הכין מוטי דגם אנדרטה. כשהחליטה המכללה הטכנולוגית של "אורט טכניקום" גבעתיים להנציח בהקמת אנדרטה את זכר בוגריה, שנפלו במערכות ישראל, בחרו את הדגם שתיכנן מוטי. כאשר התקשרו להודיעו שהדגם שלו נבחר, הוברר כי הוא נפל במלחמת יום-הכיפורים. האנדרטה מוצבת כיום בחצר בית-הספר. בתקופת לימודיו עבד מוטי בבניית דגמים אצל ארכיטקט נודע וגם סייע בתכנון פרוייקט לשיקום העיר העתיקה בירושלים. זמן מה לפני גיוסו האחרון יצא מוטי לסיור בצפון הארץ, כדי להשתתף בתחרות על הקמת אנדרטה לזכר חיילי סיירת "אגוז". חלומו היה לבנות דגם משלו כיד לנופלים. כמו כן התכונן מוטי להשתלם בנושא הארכיטקטורה במשך שנתיים בארצות-הברית.

במלוא המרץ והתנופה היה מוטי כשנקרא אל הנשק. בעיצומה של התענית נקרא מוטי ליחידתו בחיל-השריון ונשלח לחזית הדרום. כשבועיים ימים לחם כמפקד טנק, באומץ לב ובמסירות עילאית, במרחבי סיני. "הפעם תהיה זו המלחמה שלנו, של השריון," אמר לבני משפחתו כשנפרד מעליהם. גאה היה בחיל שלו וכשהוטל על יחידתו להרחיב את ראש הגשר שהבקיעה אוגדתו של אריק שרון, עודד את חבריו והמריץ אותם לפעולה. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), נפגע מוטי בהיותו חשוף בצריח הטנק, במהלך התקפה אכזרית באזור "מיסורי", בגזרת התעלה. מוטי מת מפצעיו במסוק בדרכו לבית-החולים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם, מוטי היקר ז"ל, לא חזר אתנו ולא השתחרר. במלחמה קשה זאת נתן את היקר לו מכל, את חייו, להגנת כולנו."

בחוברת "מבע", ביטאון עובדי הסוכנות היהודית, נכתבו דברים על דמותו ועל דרכו של מוטי ז"ל.

%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%91

מוטי יקר,
השנים עוברות לאט בצער, ואתה לא איתנו,
מה גדול רצוננו לחבק אותך, לשמוע קולך.
מוטי שלנו, יפה הבלורית, הפנים המחיכות,
הצחוק הטוב, העדין.
עלם גבה-קומה, חסון ויפה תואר.

                                       אבא ואמא

מוטי קורב 21/10/1973 – 12/06/1950

שאו עינכם אל השמים, הביטו בם, האור נוסע. השקיטו את החלילים.
הוא כאן אתי, תלתליו חומים, אולי שיבה קלה זרקה בשערו.
לובש מדי צבא. צרור פרחים ביד אחת, ספר בשניה.
הוא חובק את אמא, עוטף את אבא בענן של אור.
לפעמים אתה מגיע, בחלום אתה מופיע, אור נעלם לעבר האופק ברקיע.
האור נוסע שוב, הזכרון נשאר.

אחי מוטי, בן אריה ז״ל ושפרה קורב, נולד בחודש תמוז, 1950,גדל ברמת גן. עדין נפש היה אחי, התענין בבנית טיסנים, בארכיטכטורה, ובאהבת הטבע. מאוחר יותר, שרת כמדריך בבית ספר לשריון, וכמפקד טנק. עם תום שירותו הצבאי, למד באורט טכניקום גבעתים, במגמת ארכיטקטורה. במסגרת למודיו, כחדשיים טרם מלחמת יום כפור, עיצב אנדרטה להנצחת חללי סיירת אגוז, שהוגשה לתחרות עיצוב.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, הצטרף מוטי לחטיבתו, כחייל מילואים בחטיבה 600, בחיל השריון. בתום שלושה שבועות לחימה, מוטי נפגע מפגיעה ישירה, חשוף בצריח הטנק. אחי, חובב טייס מושבע, נפטר בהליקופטר, בעת פנויו לבית החולים הצבאי הסמוך.

במהלך שבעת ימי האבל, ירדתי לתיבת הדואר בביתנו. נתקבל מכתב מבית הספר אורט גבעתים, המבשר בשמחה על זכייתו של מוטי בתחרות עצוב האנדרטה. מוטי, חדשיים לפני מותו, עצב מוצג להנצחת חיילים, אנדרטה שתנציח את כשרונו וזכרו.  זו האנדרטה הניצבת היום במרחב הציבורי של בית הספר אורט טכניקום גבעתים.

מוטי מעולם לא השתחרר. המבנים עליהם חלם, ואותם תכנן, מעולם לא נבנו. צעיר בן 23 שנים, יפה ועדין נפש.

רומי קורב-אליס אחות מאי 2018


" מה הפסדנו?" קריירה שלא המריאה, תקוות שלא מומשו, עץ החיים שנגדע באיבו.

סיפורו של מוטי קורב:

שמו של מוטי קורב היה הופך לשם נרדף לכוכב הביאנלות לארכיטקטורה בכל העולם. הפרויקט שהכין בבית הספר להנדסאים ואשר הוצב באורט טכניקום בגבעתיים היה רק צעד ראשון בדרך לתהילה עולמית.
כשרונו הארכיטקטוני היה יוצא דופן, רעיונותיו חדשניים ומקוריים ואין לי ספק שסלון ביתו היה מלא בגביעים ובאותות שהיה זוכה בהם עבור יצירותיו.
כל זה היה קורה אילו…למשל היה מסוק זמין לפינוי מיידי.
יורם דורי 03/10/2017


צבי הוד  זכיתי לשרת איתו בחור מדהים נועד לגדולות וחבל שמלחמת יום כיפור אספה אותו יהי זכרו ברוך.
צבי הוד 24/06/2017


מוטי, חבר טוב ומוכשר. והכאב הבלתי נגמר של הוריו , ליאון ז״ל ושיפרה תבל״א, ורומי אחותו שתמיד היא אחותו הצעירה.
רזי רום 24/06/2017


שלום חברים,
המלחמה ההיא הסתיימה כזכור שמונה עשרה יום אחרי יום הכיפורים. לפי הלוח העברי היה יום חמישי האחרון, כ"ה בתשרי, היום שנהרג מוטי קורב בקרב בסיני ב'מיסורי' על הרחבת ראש הגשר.
באתי השנה לטקס האזכרה למוטי בקרית שאול. אביו נפטר לפני שנים אחדות. אימו בבית אבות בכפר סבא. ורומי אחותו, שהייתה צעירה ממוטי ושכלה את אחיה הגדול, היחיד, גרה באוסטרליה עם משפחתה, האחות הצעירה. גם כשלא יכלה לבוא לאזכרה, תיאמה עם משרד הבטחון את מועד האזכרה.
כל השנים היה ראובן (פרוידינגר) ז"ל בא ביום הזכרון שלפני יום העצמאות לטקס, לעמוד ליד קברו.
הפעם היו שני חברים מהתיכון והצופים. חברתו אז, חדווה, חברתה של רומי… ואני, מהצבא, מהמדור.

רצ"ב המייל שכתבתי לרומי, לזכרו של מוטי, לזכרם של כל חברינו , גם 43 שנים אחרי.

"שלום רומי
היה מרגש אצל מוטי קורב.
היינו כמה אנשים. את יודעת. היה חזן צבאי צעיר עם קול של זמר אופרה הטוב ביותר. נפלא.
ובאו עשרה חיילים שהיו בבית הקברות והחזן קרא להם לקראת אמירת הקדיש.
הם הקשיבו וענו אמן, וגם קצינת נפגעים צעירה ונבונה. 'הטקס תם' אמר החזן.
ואז שאלתי אותם , את החיילים, מה תג החטיבה שלהם , והם הסבירו שהם מחטיבה 460, חטיבת בית ספר לשיריון . היה רגע של שקט ואז שאלתי אם הם רוצים שאספר להם על מוטי קורב. 'מאד' ענה אחד מהם וראיתי שגם האחרים מביטים בעניין. אף אחד מהחברים שבאו לטקס לא עזב.
סיפרתי להם על בית ספר לשיריון של אז , של 1969-70. על מדור תותחנות. על מלחמת ההתשה.
על מוטי שחלם להיות אדריכל, וכשרונו כבר בלט.
על המלחמה ההיא. על הקרבות בסיני. על אוגדת שרון, על חטיבה 600, על הקרב הנורא  במיסורי. על הרחבת ראש הגשר, על שנצחנו במלחמה.
לא סיפרתי על אבא שלך, על אמא שלך תבל"א, על אחותו הצעירה של מוטי היקרה והרגישה.
והם הקשיבו. ואף שאלו כמה שאלות על המלחמה ההיא.
וחשבתי שהכל לכבודו של מוטי. כמו אתמול ולא לפני 43 שנה."
רזי רום  29/10/2016


זכיתי להכירו בעת אימון חניכים במתווך בצהלים, בעת שנפגע ברגלו מפליטת כדור ממקלע 03 חבשתי אותו והוא ביקש ממני לא לספר להוריו שנפגע, כדי לא להדאיגם ולצערם, בחור למופת
יהי זכרו ברוך.
צבי הוד 24/06/2016


את מוטי הכרתי במהלך השירות הסדיר. הוא וקבוצה של מטקי"ם הגיעו מהתעלה כדי לסייע בעבודת מדור תותחנות בבית הספר לשריון בג'וליס. מצאנו עצמנו מצוותים לאותו חדר בצריף הארוך שממוקם מיד לאחר מגרש הכדורגל. יחד עמנו היו בחדר שלמה טורקה וראובן פרוידינגר ז"ל. עד היום כל ריח של טוסט מזכיר לי את צליית הטוסטים בחדר על תנור הספירלות. מוטי היה מדריך תחמושת והפך במהירות למומחה בתחום זה.
במלחמה מצאתי עצמי בגדוד אחד איתו (410) אחרי כשבוע. לאחר שהטנק שלנו נפגע וקיטאי נהרג מצאתי עצמי כ"פליט" ללא טנק ועוקב במאגר הטנקיסטים אחרי הקרבות. למחרת הפגיעה בנו הובל פצוע קשה שותת דם. מדובר בטען קשר שנפגע מטיל בעת שהוציא ראשו כדי לסייע למפקד הטנק. ניגשתי לתאג"ד וראיתי את מוטי שוכב ומטופל על ידי הרופאים. אלו ממש נלחמו על חייו. המתנו עד בוש לבואו של מסוק חילוץ (בסערת הקרב היו למסוקים, כנראה , משימות הכרחיות יותר) וזה בושש להגיע. אני זוכר את עצמי עומד חסר אונים ומנפנף לשווא בידיי לכל מסוק שעבר. לבסוף הוא הגיע וסייעתי בסחיבת האלונקה למסוק. הרופא שראני מודאג אמר כי הוא מקווה שיישאר בחיים. בחופשתי הראשונה התחלתי לחפש את מוטי בכל בתי החולים. בשום מקום לא היה פצוע עם שמו. השארתי בכוונה בית חולים אחד אליו לא התקשרתי כדי להשאיר אצלי תקווה. תקווה שנגוזה. הלך בחור קסם עם כשרון ארכיטקטוני ענק. יהי זכרו ברוך.

יורם דורי  23/06/2106


התבקשתי, באופן טבעי, לכתוב מספר מילים על מוטי.

מה אפשר לכתוב על חבר שהיה לי כאח? כשקוראים את המילים שכותבים  על הנופלים שכולם מצטיירים כאילו היו עשויים מקשה אחת: חכמים, יפים, טובים וחרוצים – וזה נכון אצל רבים: אבל בטוח שהם לא היו דומים זה לזה: כל אחד מהם היה עולם ומלואו וגם מוטי לא דמה לדמות המצטיירת מאתר ההנצחה של יזכור. אומנם כל מה שכתוב שם נכון, אבל המילים אינון משקפות את מוטי, את המיוחד שבו, את הייחודיות שלו וקשה להעלות זאת על הכתב. את מוטי הקרתי בביה"ס היסודי. אולם הפכנו להיות חברים קרובים רק בתיכון וגם כשנפרדו דרכינו בצבא (מוטי לשריון ואני להנדסה) ובלימודים (מוטי לארכיטקטורה ואני לראיית חשבון) נשארנו חברים קרובים. מוטי ניצל את החיים כאילו הרגיש שזמנו קצוב ושילב לאחר הצבא לימודים, עבודה ובילויים ולא ויתר על אף אחד מאלה. מוטי היה חבר נאמן שניתן לסמוך עליו ולדעת שבעת צרה הוא תמיד יהיה שם בשבילך.
ביום כיפור ישבנו יחד בביתו כאשר קראו לו להגיע לצבא, נפרדנו לשלום והיינו בטוחים שתוך מספר ימים ניפגש ונוכל להחליף חוויות. אבל לא כך היה:  קיבלתי ממוטי רק גלויה אחת מהמלחמה וממנה ניתן היה להבין שהמצב קשה ואכזרי יותר ממה שחשבנו, אבל מוטי היה אופטימי. הגלויה הגיעה לאחר מותו ודרישת השלום הזמנית הפכה לפרידה סופית.
קשה היה להעלות על הדעת שמוטי לא יחזור ובחופשות מהמילואים הארוכים של המלחמה היה מוזר להגיע לבית משפחתו של מוטי כשמוטי לא שם.
המשפחה איבדה בן אוהב ומסור ואני איבדתי חבר – אח.

(נכתב לזכרו ב 15/03/2000)

רון גרופל