מורשת החטיבה
הקמת החטיבה
בסוף חודש ינואר 1971 הגיע רפי קורן למחנה 'חסה' בתפקיד קצין שלישות של חטיבת שריון, שתוכנן להקימה. רפי מצא שם כ-30 חיילים של החטיבה שהיו כפופים לחטיבה השכנה. רפי והמח"ט הגיעו מחטיבה אחרת ועוד בהיותם ביחידתם הקודמת רקמו תוכניות בקשר לחטיבה החדשה, שעמדו להקים.
כשהגיע המח"ט אל החטיבה לאחר שלושה חודשים, הוא החליט להקדיש את מלוא המאמצים לאיתור קצינים ואנשי צוות טנק מעולים. רפי והמח"ט ידעו את מועדי השחרור של 'לוחמי ההתשה', והם הפעילו לחץ לקבלת לוחמים אלה. גם קציני החרמ"ש היו מאנשי מלחמת ההתשה, ביניהם דוד, מ"פ החרמ"ש של אמנון, ודובל'ה, הסמ"פ שלו במלחמת ההתשה. השניים עשו את ימי מלחמת ההתשה במעוזים שמול איסמעיליה. אף כי היה מדובר בהקמת חטיבה בת אלפי אנשים, היו רוב הטנקיסטים מוכרים זה לזה וקצינים רבים הובאו לחטיבה על סמך היכרות אישית. כך הגיעו לחטיבה מישק'ה הסמח"ט וגדעון, מ"פ 'בסין'. אמנון, אחיו של גדעון, היה מ"פ טנקים בחטיבת שריון ונהרג ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים. גדעון היה אז סמל צנחנים במילואים, ואחרי נפילת אחיו התגייס לשירות קבע. הוא עבר קורס אנשי צוות ואח"כ קורס קציני שריון ובסופו של דבר הגיע לפקד על פלוגתו של אחיו.
אחת הבעיות החמורות שהמח"ט והקשל"ח נתקלו בהן היתה המחסור בקציני מינהלה אחראיים ומנוסים. רפי הביא את דוד, מ"מ צנחנים ותיק, להיות מפקד מחנה החטיבה. יגאל, שהיה מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, היה מוכר למח"ט כאיש ארגון מעולה, שממש בוזבז ביחידת המילואים הקודמת שלו. עליו הוטל להיות קצין הרכב החטיבתי. היו שהגיעו עם תנאים. אמנון המג"ד, למשל, הסכים לבוא בתנאי שניב, מ"פ המפקדה שלו וחניתי הרס"ר בגדודו, יבואו עמו. גם המח"ט הביא איתו את שני נהגיו, שמעון ועוזי. שמעון היה ידידו של המח"ט מאז הטירונות ואת עוזי הכיר במבצע קדש. מאז נתגלגלה השלישייה דרך יחידות רבות, עד שהגיעה לחטיבה.
תחילה היתה כוונה להקים את החטיבה כיחידת 'פֶּטונים' רגילים, שתוסב מאוחר יותר לחטיבת 'פטונים' משופרים. במקביל לעבודת ההקמה, קיבל על עצמו המח"ט להכין צוותים לחטיבת חיים ארז. אולם כששבה ראש-הממשלה גולדה מאיר מביקורה בארה"ב באותה שנה והביאה ב'סל הקניות' שלה הבטחות להגברת משלוחי הטנקים, הציע המח"ט לבנות את החטיבה מייד על בסיס טנקים מדגם 'פטון' משופר, והצעתו נתקבלה.
באמצע חודש יוני 1971 נערך בבית-החייל בתל-אביב כינוס הקצינים הראשון של החטיבה, בהשתתפות מפקד הגייס. בסוף אותה שנה עברה החטיבה מבסיסה הקודם למחנה הקבע ב'שדה-תימן'. בפברואר 1972 התקיים כינוס קצינים שני, להסברת תכנית האימונים להקמת החטיבה. אחרי שבוע החלו האימונים ונמשכו כשלושה חודשים. השלמת ההקמה צוינה במסיבת קצינים חטיבתית.
חודשיים לפני המלחמה הגיע לחטיבה יהודה בכר בתפקיד סמח"ט סדיר. לפני-כן היה יהודה סמח"ט חטיבה 7. יהודה זכר היטב כיצד נסעו הוא והמח"ט אל סגן מפקד האוגדה ושם העלה המח"ט שוב את הבעיות הכואבות, ובתוכן המחסור במקלעים ובמלגזות להעמסה ולפריקה. באותו היום עבר הפיקוד היומיומי על החטיבה לידיו של יהודה וטוביה המח"ט עבר לתפקיד אחר בצה"ל.
פקודת יום של מפקד האוגדה, האלוף אריאל שרון, עם פרישתו
לוחמים,
לפני שלושה וחצי חודשים יצאנו יחד למלחמה. היתה זו מלחמה קשה ועקובה מדם.
ביום הכיפורים נזעקנו, אנחנו, אנשי מילואים, ויחדיו חשנו אל החזית המתמוטטת. אוגדתנו, תוך לחימת גבורה ומאמץ עליון של כל אחד מכם, עצרה את הכוחות המצריים. הייתה זו האוגדה שלנו שיזמה ולקחה על עצמה את ביצוע הקשה, המורכב והאכזרי שבמהלכי המלחמה – מבצע צליחת התעלה. צליחת התעלה היא שהביאה את הניצחון במלחמה. ועלינו לזכור שניצחוננו במלחמת יום הכיפורים הוא הגדול בניצחונות שהיו לנו.
אם – למרות מחדלים וטעויות, למרות כישלונות והכשלות, למרות אובדן עשתונות ואובדן שליטה – הצלחנו להגיע לניצחון, טוב שנדע כולנו, שהיה זה הניצחון הגדול ביותר שנחל צה"ל מעודו. אנחנו נלחמנו, מאות מטובי לוחמינו נפלו בקרב ורבים יותר נפצעו במהלכי המלחמה – אך ניצחנו! אתם, למרות הכל, ניצחתם ועשיתם זאת במסירות, בהקרבה עצמית, בעקשנות ובגבורה.
לאחר המלחמה המשכתם באותה התמדה ובאותה רוח טובה לשאת בנטל היומיומי, לעמוד בעבודות התבצרות אדירות, לעמוד מול אש ולהשיב מלחמה שערה.
עם סיום המלחמה הודעתי, שאשאר אתכם כל עוד יידרש שירותנו במילואים. הבטחתי להישאר אתכם, אך היום אני נאלץ לעזוב אתכם. לכם, חיילים, שהנכם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזאת, אני חייב הסבר.
המלחמה נסתיימה. נסתיים שלב דיונים על הסדר עם המצרים, ואני חש, שהכרחי להילחם היום בחזית אחרת. הכרחי להילחם, ובכל הכוח, כדי למנוע מלחמות נוספות בעתיד. לכן, אני עוזב. רצוני שתדעו, שמעולם לא שירתי במחיצת לוחמים כמוכם. אתם הייתם הגדולים שבכולם! מעולם לא חשתי באחוות לוחמים ויחסי רעות כפי שהיו באוגדה שלנו. היה זה בית חם, שנתן לי תמיד את הביטחון בכוחנו וביכולתנו.
אני עוזב אתכם היום בצער. איחולי לכל אחד מכם, שיחזור במהרה לביתו, אך אם נצטרך לשוב ולהילחם – אני מבטיחכם לחזור ולהילחם אתכם יחד.
אריאל שרון, אלוף
שיקום החטיבה לאחר מלחמת יום הכיפורים
בסוף חודש פברואר 1974 חזרה החטיבה לארץ והגדודים, שנערכו בסביבת צאלים, ביצעו אימון וטיפלו בטנקים לקראת החזרתם לימ"ח. חיילי המילואים, שהשתחררו אחרי 180 יום של שירות מילואים, חזרו לביתם אך נקראו לתעסוקות מבצעיות ולאימונים בתדירות גבוהה מאוד.
החטיבה עברה תהליך שיקום מזורז. הטנקים שנפגעו הוחלפו ואנשי צוות חדשים תפסו את מקומם של הנופלים ושל הפצועים שלא חזרו לשירות. פצועים שהחלימו, ואף מקצת השבויים, חזרו לשרת בחטיבה.
ההתארגנות המחודשת והחזרה לכשירות נמשכה גם בשנה שלאחר המלחמה. החטיבה, שמספרה הוחלף ל- 177, קלטה טנקים, אמצעים ולוחמים וחזרה לסדר כוחות מלא.