סמ"ר קיטאי אילן (מוטקה)
נפל ביום 20/10/1973 "החווה הסינית" - קו התעלה, גדוד 407.
מרדכי-אילן, בן רעיה ז"ל וחנינה, נולד ביום ד' בניסן תש"ח (13.7.1948) בקפריסין. הוריו, מניצולי השואה, נשלחו למחנות פליטים באי ושם נולד. שחרור העצורים בא מיד אחרי לידתו והמשפחה השתקעה במשק יגור. שם עבר מוטק'ה את שנות חייו הראשונות, פעוט חביב ועליז. כשהיה ילד עברה המשפחה לנוה-ים, שם נולדו שלוש אחיותיו. היה ילד קטן קומה וצנום ומשום-כך נאלץ להתחרות בשאר הילדים בכיתתו, כדי לתפוס מקום נאות ביניהם. הוא עשה זאת בהצלחה רבה, הפך לספורטאי מעולה והיה לתלמיד המצטיין ביותר בכיתתו. בכל שנות הלימודים, מבית-הספר העממי עד סוף הלימודים בבית-הספר התיכון, קיבל מוטק'ה ציונים גבוהים ביותר. לא היה כל הבדל לגביו בין הלימודים העיוניים לבין הריאליים. בכול היה מעולה. יחד עם זאת, ידע להשתובב ולעשות מעשי קונדס עם חבריו, בשמחה ומתוך טוב-לב ששפע ממנו מאז היה פעוט. מוטק'ה נהג לעזור לחבריו ולאחיותיו בלימודים והיה יושב איתם שעות ומסביר להם סוגיות במתמטיקה. הוא היה פעיל בוועדות החברה והתרבות, חרוץ בעבודה ואחראי. כשלקח על עצמו טיפול בענף, לא שקט ולא נח עד שהגיע להישגים הטובים ביותר. בליל סערה וגשם היה רץ החוצה כדי להתקין את יריעות הפלסטיק על גידולי הפלפל, שלא יפגעו. פעם, כשנסעה הכיתה לביקור בקברו של רבי מאיר-בעל-הנס, פנה זקן נשוא פנים אל הנערים ושאל "מי התלמיד הטוב ביניכם?" כולם דחפו את מוטק'ה קדימה "זה התלמיד הכי חכם." הזקן נתן לו מטבע ואמר: "קח, שיהיה לך במזל." את בחינות הבגרות סיים מוטק'ה בהצטיינות. היה ברור שהוא עתיד להמשיך את לימודיו בטכניון. היתה זאת משאת נפשה של אמו, שהיתה חולה אז במחלה אנושה.
מרדכי גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות עבר את האימון הבסיסי ואחר-כך נשלח לקורס למפקדי טנקים. לאחר הקורס הוצב לחטיבה 14 והיה שם אחד המדריכים הטובים. מוטק'ה השיג תוצאות מדהימות בתרגולות, דרש מצוותו הרבה, והפך אותו לצוות מעולה. במסלול ירי השיג מוטק'ה פגיעה במטרה בפגז הראשון. בתקופת מלחמת ההתשה הוטלו עליו משימות מבצעיות קשות. פעם גם ייצג את יחידתו בראיון בטלוויזיה והכל היו גאים בתשובותיו הקולעות ובהופעתו המשכנעת. כשעמד לפני השחרור, ניסה מפקדו לשכנע אותו שימשיך בשירות קבע, אולם מוטק'ה סירב, כי רצה לחזור למשק ולסעוד את אמו החולה.
בסוף פברואר 1970, שוחרר מוטק'ה מהשירות הסדיר בדרגת סמל. הוא חזר למשקו והתכונן להמשיך את הלימודים בטכניון, וכל אותו הזמן טיפל במסירות באמו, טיפח את גן הנוי סביב בית הוריו והישרה בבית אווירה נעימה. אחרי שנפטרה אמו הלך ללמוד בטכניון בחיפה, ביודעו שזו היתה משאת-נפשה.
חטיבת המילואים שהוצב בה הוקמה בשנת 1970, וצוידה בטנקים החדישים ביותר בצה"ל.
עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים התארגנה החטיבה ליד באר-שבע ויצאה לרפידים ומשם המשיכה לאזור טסה. ביום ב' בבוקר נכנסה החטיבה לפעולה בציר "עכביש" על כביש טסה-איסמעילייה, ונתקלה בפעם הראשונה בטילים נגד טנקים. אחרי ימים של קרבות קשים נפגע טנק המ"פ של מוטק'ה. הוא לקח את הטנק לסדנה, תיקן אותו וחזר לגדוד השלישי, שסבל מאבדות כבדות. היחידה השתתפה בפריצת הדרך לתעלה, ועליה הוטל להעביר את גשר הגלילים. לשם-כך נבחרו שנים-עשר טנקים עם הצוותים המעולים ביותר. מוטק'ה פיקד על אחד מהם. המבצע היה מסובך ביותר והגשר הגיע אל התעלה והוקם עליה. תחת אש תופת ניסו הטנקים להרחיב את הדרך. בקרב זה, שנערך ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), עת פקד על הטנק כשגופו חשוף בצריח, נפגע מוטק'ה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנוה-ים. השאיר אחריו אב ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: "…בימים אלה אנו מתארגנים לתזוזה. בקרוב נחזיר את הציוד למחסנים, נפשוט את המדים ונחזור לבתינו. בנכם אילן היקר ז"ל לא חוזר אתנו ולא משתחרר. במלחמה הקשה הזאת נתן את היקר מכל, את חייו, להגנת כולנו. עד עכשיו דחקנו בכוח את הכאב לפינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים, בשמירת הקווים ובכוננות מתמדת. ואילו עתה, כאשר השחרור נראה באופק, פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי אילן איננו אתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לאמור לו "להתראות במילואים הבאים", המחשבה הזאת קשה, קשה מנשוא. דעו, הורים יקרים, כי כאבכם – כאבנו ותמיד יישאר זכרו של אילן ז"ל חקוק בליבנו. מי ייתן, ויהיו מעשינו בעתיד ראויים לזכרו." חבריו בפקולטה כתבו: "…במקום שלך היתה האווירה מעיקה ביותר. כיצד לעבור ליד מקומך הקבוע במעבדה מבלי להיזכר בך? אתה נשקף לעינינ וכשאתה רכון על המיקרוסקופ, מצייר בקפידה את אשר אתה רואה ולא מש מפניך החיוך של סבר-פנים וטוב-הלב, שקרן מפניך."
קיבוץ נוה-ים הוציא לאור קובץ לזכר הבנים שנפלו, ובהם מרדכי-אילן.
הרופאים של המדינה 2022
ד"ר יונה קיטאי – כהן , מנהלת פנימית ג' ויחידת הכבד מרכז רפואי מאיר
"הדיאלוג הנכון עם החולה נוצר ממקום של שוויון – שוויון ערך האדם"
46 שנים אחרי שאילן נפל, צוות הטנק שעליו פיקד נפגש לראשונה עם אחותו
יורם דורי, משה משה ויצחק אפו בקושי הכירו את שמו של מפקדם שנפל בסיני אחרי שבוע בלבד של פעילות משותפת. עתה הם נפגשו עם אחותו, ששמעה על שאירע לו במלחמה.
מעריב 14/10/2019
מכתבים לחבר
שני חברי ילדות שרתו באותה חטיבה ובאותו הגדוד אך בפלוגות שונות. משה מילדינר ז"ל נהרג בקרב על צומת טרטור לקסיקון במסגרת פלוגה ב', אך יורם לא הפסיק לאורך כל השנים את השיחות עם חברו הטוב.
המכתבים פורסמו באתרי אינטרנט החדשותיים, קיבצנו מכתבים אלו ברצף.
(נכון ליום 18/09/2018 )
לזכר אחי, מרדכי אילן קיטאי,
במלאת 72 שנים להולדתו.…
אילן היה בן לניצולי שואה, אח בכור לרבקה, למרים ולי, קיבוצניק מנוה ים, סטודנט להנדסה בטכניון, נער צעיר, שגדל על ערכי הקיבוץ, שהעיקרי בעיניו היה שוויון ערך האדם.
איש מעשי, שאינו מנפנף בסיסמאות, עושה את הדברים שקיבל על עצמו הכי טוב שהוא יכול. ויש לו דרישות מעצמו, ויש לו רעיונות לשיפור, ועמדה אתית של מחויבות.
"אם אנחנו לא נעשה את זה – מי יעשה?" מצטט יורם דורי, חברו לטנק את דבריו במלחמה.
אילן לא שש אלי קרב, גבורה והקרבה לא דיברו אליו, רק הצורך לעשות מה שחשוב וחיוני בכל רגע נתון. במלחמה הוא מפקד על אחד הטנקים שנרתם לגשר הגלילים בניסיונות סיזיפיים להורידו לתעלה. הוא היה צעיר המפקדים, שנבחרו בקפידה למשימה מורכבת זו, והיחיד ביניהם שלא היה קצין.
בגלויות הדואר שכתב הביתה אפשר לחוש את הילד ההוא שלא רצה להדאיג את אבא והאחיות שלו, שניסה להשרות תחושה שהדברים בשליטה. גם בקריאה של היום את אותן גלויות, השמורות עימי מכל משמר, אפשר לחוש את טעמה של קופסת שימורים מתובלת באבק המדבר ואת הכמיהה לרגע שהכול ייגמר.
לאילן היתה חיבה לבישול שהתפתחה בתקופת הסדיר. הוא ידע להעריך טעמו של משקה משובח וליהנות מכוסית בצוותא עם אבא לצד תבשיל שהכין.
שנת הלימודים השלישית שלו בטכניון עמדה להיפתח לאחר החגים. את חופשת הקיץ האחרונה הוא הקדיש לעבודה ב"נון" ולפיתוח אותה רקמה עדינה של חיי חברה ותרבות בקיבוץ הקטן ושבע המחלוקות בו גדלנו.
הוא לא חיכה ליום ש"יהיה גדול". בעודו סטודנט לקח על עצמו תפקידים מרכזיים במשק ממקום של אכפתיות עמוקה לגורל הקיבוץ.
היה באילן שילוב בריא של רצינות ואחריות לצד רוח שטות וחיבה לספרי ריגול ומתח. הוא נהנה ממשחק כדורגל מיוזע לא פחות מאשר שיחת עומק על אידיאולוגיה קיבוצית ועתיד המשק. הוא ראה את חולשת הזולת וכאבו והתייצב באופן אמפתי לצידה של מרים אחותנו, שהיתה בעלת צרכים מיוחדים. עבורה הוא היה זולת-עצמי מיטיב ומושיע.
בחופשות השבת הוא סעד את אמנו בחולייה עד מותה בסמוך לאחר שחרורו. זכור לי החיוך שעלה על פניה כאשר שמעה את צעדיו הנמרצים.
רבקה שהיתה צעירה ממנו בשנתיים בלבד היתה לו אשת סוד וחברת נפש, אתה חלק את טעמה של אהבה ראשונה לרחל, שלמדה אתו בטכניון.
אני זכיתי לסיוע במתמטיקה, אבל בתקופת הבגרות , כשהייתי זקוקה לו יותר מתמיד, הוא כבר לא היה בין החיים.
החמצה זו מילה שאינה יכולה לתאר את העדרו של אילן מחיי.
(תמונות נוספות במגירת תמונות)
זוכרת אותו בחיוך ובגעגוע.
נער של ים, ודשא, כדורגל ואהבת אדם.
יונה קיטאי-כהן
יונה קיטאי כהן 13/07/2019
אילן מרדכי קיטאי נולד ב 13.7.1948 במחנה המעצר בקפריסין, בן בכור לרעיה וחנינה. הורינו היו פליטי שואה, אשר נפגשו ב״קיבוץ״ בגרמניה, הוברחו ע״י פעילי עליה ברגל לאיטליה, שם המתינו מעל שנה לעלות ארצה. ״אף על פי כן לא תפחידונו״ היה שמה של ספינת המשא שהשיטה אותם אל חוף חיפה, אך נתפשה ע״י הבריטים ונוסעיה נשלחו לקפריסין. מעל שנה שהו הורינו במחנה המעצר, בו נולד מרדכי. השם ניתן לו לזכרו של הסב מצד אמנו. ב 1949 נסגר המחנה והורינו היגיעו למחוז חפצם לאחר מסע בן 4 שנים. הם שהו תקופה קצרה בקיבוץ אלונים, שם הוסף למרדכי השם אילן. מאלונים עברו לקיבוץ יגור, בו נולדה אחותנו רבקה. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים היגיעה המשפחה לקיבוץ נוה ים בו נולדנו מרים ואנוכי.
יום ההולדת של מטקה (כך קראנו לו בבית) הוא הזדמנות להזכר ולהזכיר. בקיבוץ הוא היה ילד צנום וביישן, תלמיד מצטיין, בעיקר במתמטיקה, חובב כדורגל וספרים. הוא גדל להיות נער חתיך עם גוף מפוסל ופנים יפות. עם סיום הצבא התפוגגה ביישנותו הטבעית והוא הפך מעורה מאד בחיי המשק , תרבותניק פעיל לצד לימודיו בטכניון בפקולטה להנדסת מזון, מתוך כוונה להשתלב בניהול מפעל שימורי המזון ״נון״ שהיה בבעלות הקיבוץ. מלחמת יום כיפור מצאה אותו בהכנות לחתונה של בן כיתתו, כמיטב המסורת של החתונות הקיבוציות באותם הימים. היו אלה ימי החופשה האחרונים לפני פתיחת שנת הלימודים.
ההודעה על מלגת הלימודים בה זכה היגיעה לאחר מותו.
בנה של רבקה שנולד לאחר המלחמה נקרא אילן על שמו.
מטקה נטמן בבית הקברות של קיבוץ נוה ים, שם קבורים גם
ההורים, רבקה ושני בניה רועי ואילן שנהרגו באסון אוטובוס הדמים ב 1978 ומרים שנפטרה בפתאומיות לפני מספר שנים.
מטקה היה שייך לאותה קבוצה של אנשים שהיום היינו אומרים עליהם שאיתם אפשר לבנות מדינה..
צנוע וערכי, חכם ומצחיק, קיבוצניק במובן הכי טוב של המילה, אח שלי.
יונה קיטאי כהן
יונה קיטאי כהן 07/07/2019
אילן, בן כיתתי בכפר גלים, היה תלמיד מצטיין, צנוע ועניו, ואהוב על כולם.
יוסף אגוזי 03/10/2017
" מה הפסדנו?" קריירה שלא המריאה, תקוות שלא מומשו, עץ החיים שנגדע באיבו.
סיפורו של אילן קיטאי:
אמנם הכרותי עם אילן קיטאי היתה קצרה בימים אך למדתי רבות על חלומותיו ועל אישיותו.
ראשית אלמלא הפגז שפגע בטנק שלנו היה , לפני הכל, ממש חלומו לשתות לשכרה( פעם אחת בחיים כפי שאמר) עם אביו בשש אחרי המלחמה.
בהצטיינותו כסטודנט בטכניון ברור שישראל היתה מרויחה מהנדס מוכשר שידע לשלב יכולת מקצועית עם רגישות אנושית. פרפקציוניסט חברתי היו קוראים לו היום.
זאת ועוד לי אין ספק כי היה ממנהיגי הקיבוץ, נאבק בהפרטה ועושה הכל כדי לשמור על הסולידריות החברתית בנווה ים.
אילן היה צריך להפוך למודל לחיקוי: צניעות, רגישות ביחד עם מנהיגות ונחישות. בימים בהם עולות מפעם לפעם בעיות מוטיבציה אצל מתגייסים אילן היה דוגמא ומופת למי שלא זקוק לסדרת חינוך או לשיחות מוטיבציה להגן על המדינה.הוא היה הופך לסדרת חינוך הולכת על שתיים.
נפילתו של אילן אינה רק אובדן משפחתי אלא אובדן תנועתי ולאומי.
יורם דורי 02/10/2017
יהי זכרו ברוך, אילן קיטאי חבר למחזור הגיוס. היה עתודאי עד שהצורך בהקמת גדוד שריון בצה"ל גדע את החלום. גדוד 184 היה מורכב ברובו הגדול ע"י מי שכבר נתקבלו לעתודה האקדמית של צהל. אילן היה אחד מהם. יחד הלכנו עד סוף קמ"ט.
דב הירש 22/04/2017
מרדכי-אילן קיטאי חברנו לנשק ממחזור הגיוס אוגוסט 1967 נפל במלחמת יום כיפור כמפקד טנק. אילן הי"ד היה בן קיבוץ נווה ים ,מעט דרומית לחיפה.אחותו רבקה נישאה לבן הקיבוץ יוסי הוכמן.לרבקה ויוסי נולדו שני בנים, רועי ואילן ( על שם דודו). במרץ 1978 פקדה טרגדיה נוראית נוספת את המשפחה . באירוע הקשה אשר במהלכו נחתו מחבלים בחופי מעגן מיכאל והשתלטו על אוטובוס הדמים סמוך לצומת גלילות, נהרגו 35 ישראלים, ביניהם רבקה ושני ילדיה . יוסי הוכמן איבד את שתי רגליו. יהא זכרם ברוך.
בני הרטמן 22/04/2017
שלום יונה! פתחתי את הלינק אשר שלחת לי אודות מרדכי בן דודי ז"ל. היה מרגש עד דמעות לקרוא את כל שכתבת והגיבו חבריו בפייסבוק. לסיכום אוסיף את מה שכבר כתבו בדרכי שלי "איפה ישנם עוד בחורים כמו הבחור ההוא" נעים הליכות, חייכן, חביב על כולם, אשר הצניע בתוכו, בענוותו וביפי נפשו, את כל הכישורים והמצוינויות בהם התברך. רק חודש הפריד בתאריכי יום הולדתנו, אבל חודש שהיה קרוב מאד מאד. יחד יד ביד שני תינוקות יושבים על מדשאות קבוץ יגור. כמה חבל על חיים אשר נגדעו בטרם עת.
יהי זכרו ברוך ונצור בלבנו לעד. בת דודתכם אביבה זהר.
אביבה זהר 13/07/2016
אילן מרדכי קיטאי, נולד ב 13.7.1948 במחנה המעצר בקפריסין.
בן בכור לרעיה וחנינה. הורינו היו פליטי שואה, אשר נפגשו ב״קיבוץ״ בגרמניה,
הוברחו ע״י פעילי עליה ברגל לאיטליה, שם המתינו מעל שנה לעלות ארצה.
״אף על פי כן לא תפחידונו״ היה שמה של ספינת המשא שהשיטה אותם אל חוף חיפה, אך נתפשה ע״י הבריטים ונוסעיה נשלחו לקפריסין.
מעל שנה שהו הורינו במחנה המעצר, בו נולד מרדכי. השם ניתן לו לזכרו של הסב מצד אמנו.
ב 1949 נסגר המחנה והורינו הגיעו למחוז חפצם לאחר מסע בן 4 שנים.
הם שהו תקופה קצרה בקיבוץ אלונים, שם הוסף למרדכי השם אילן.
מאלונים עברו לקיבוץ יגור, בו נולדה אחותנו רבקה. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים הגיעה המשפחה לקיבוץ נוה ים בו נולדנו מרים ואנוכי.
יום ההולדת של מטקה (כך קראנו לו בבית) הוא הזדמנות להיזכר ולהזכיר.
בקיבוץ הוא היה ילד צנום וביישן, תלמיד מצטיין, בעיקר במתמטיקה, חובב כדורגל וספרים. הוא גדל להיות נער חתיך עם גוף מפוסל ופנים יפות. עם סיום הצבא התפוגגה ביישנותו הטבעית והוא הפך מעורה מאד
בחיי המשק , תרבותניק פעיל לצד לימודיו בטכניון בפקולטה להנדסת מזון, מתוך כוונה להשתלב בניהול מפעל שימורי המזון ״נון״ שהיה בבעלות הקיבוץ.
מלחמת יום כיפור מצאה אותו בהכנות לחתונה של בן כיתתו, כמיטב המסורת של החתונות הקיבוציות באותם הימים. היו אלה ימי החופשה האחרונים לפני פתיחת שנת הלימודים.
ההודעה על מלגת הלימודים בה זכה הגיעה לאחר מותו.
בנה של רבקה אחותו שנולד לאחר המלחמה נקרא אילן על שמו.
מטקה נטמן בבית הקברות של קיבוץ נוה ים, שם קבורים ההורים ושם קבורים גם רבקה ושני בניה רועי ואילן שנהרגו באסון אוטובוס הדמים ב 1978 ומרים אחותו השנייה שנפטרה בפתאומיות לפני מספר שנים.
מטקה היה שייך לאותה קבוצה של אנשים שהיום היינו אומרים עליהם שאיתם אפשר לבנות מדינה..
צנוע וערכי, חכם ומצחיק, קיבוצניק במובן הכי טוב של המילה, אח שלי.
יונה קיטאי כהן 12/07/2016
אוי מוטקה כמה כואב, היינו באותה כיתה בכפר גלים, אתה היית הבחור הכי מקסים, התלמיד הכי פיקח, צנוע עם חיוך ביישני, היה כל כך כיף להיות בחברתך בהפסקות. 43 שנים עברו ואין נחמה.
יוסף אגוזי 12/07/2016
את אילן הכרתי רק במשך שבוע. השבוע האחרון לחייו. הוא עלה על הטנק שלנו-טנק מ"פ- הואיל והיתה לנו תקלה בתמסורות שעלו באש. המ"פ, אהוד גרוס, עלה לטנק אחר ואילן (זה השם שקראו לו) הצטרף אל אפו יצחק הנהג, משה משה, הטען קשר ואלי, התותחן. היה זה בשבת 13.10 אחר הצהרים. נסענו לתקן את הטנק בטסה. בילינו שם את הלילה ולמחרת בתום התיקון ניסינו להצטרף לאחד מגדודי החטיבה. לאחר מטרים ספורים שוב נדלק הטנק וחזרנו לתיקון מחודש. עוד לילה שבו סיפר על מות אמו רעיה ועל הקשר המיוחד עם אביו: כשנחזור אשתכר עם אבא שלי" אמר. הספקנו לראות בסדנא הופעה של ציפי שביט ולמחרת הצטרפנו לפלוגה ל בגדוד 410. הספקנו לפנות על הטנק שלנו עשרות הרוגים צנחנים בחווה הסינית ושוב בשבת 20.10 במהלך התקפה על מתחם מיסורי ספגנו פגיעה ישירה בצריחון המפקד שהרגה אותו במקום. בשבוע הקצר של לחימה משותפת למדתי הרבה על אילן: לא רק חייכן , חכם וסימפטי אלא צעיר ערכי, עם מוטיבציית על שציונות ואהבת המדינה זרמה בעורקיו. נפילתו היא אובדן עצון ובל יתואר למשפחתו ולקבוץ אבל , אין לי ספק, כי היה ביכולתו לתרום רבות לחברה הישראלית כולה. עליו ממש נאמר: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש…הזה- מטקה אילן קיטאי.
יורם דורי 12/07/2016
פגשתי בחיי אנשים מסוגים שונים.
יש את אלו שקל ונעים להיות במחיצתם ובאותה מידה גם קשה ולא כיף לפעמים.
יש את אלו שאף פעם לא כיף איתם.
ישנם אלו שכל הזמן שמחים, משעשעים ומחייכים… מן מסכה שאין בה אמת,
ויש גם את אלו שממש תמיד תמיד כיך להיות איתם…
אלו שמחייכים מהלב!
זה היה אילן בשבילי לכל אורך שביל ההכרות שלנו!
תודה חבר!
אלי הררי 12/07/2016
אילן בתמונת המחזור המשותפת שלנו בקורס מפקדי טנקים מסומן בירוק בצד ימין.
אלי הררי 15/07/2016