catz-nissan

סגן כץ ניסן

נפל ביום 15/10/1973 דרום "מיסורי", גדוד 410.

ניסן, בן בלה ואליהו, יוצאי קיבוץ כפר-החורש, נולד ברעננה ביום ט' בניסן תש"ח (18.4.1948). הוא למד שבע שנים בבית-הספר היסודי-ממלכתי א' ברעננה והשלים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "חיה זיו" בחיפה, שמה עקרה המשפחה. אחרי-כן למד בבית-הספר התיכון "בסמ"ת", במגמה של הנדסאות בניין. כבר מילדותו הצטיין ניסן בסקרנות ובהתעניינות בכל הסובב אותו, היה מרבה לשאול שאלות, ובגן נחשב "ידען" גדול. תכונה זו ניכרה בו גם בשנות הלימודים בבית-הספר, שם היה תלמיד שקדן וחרוץ. הוא היה אהוד על מוריו ועל חבריו, לא רק על שום חריצותו, אלא גם על שום חביבותו ויכולתו לרכז את חבריו סביבו. למרות הקשיים שנתקל בהם במעבר לחיפה מרעננה, נקלט עד מהרה בחברת הילדים וכונה בפיהם בחיבה "כצל'ה". כשהיה תלמיד כיתה ז' הצטרף ניסן לתנועת "הנוער העובד והלומד" ואחר-כך לתנועת "הבונים" והיה פעיל בהן במשך שלוש שנים. בבית-הספר התיכון היה בין התלמידים המצטיינים והיה אחד הנבחרים, אשר הוחלט לאפשר להם ללמוד לתואר "הנדסאי". הוא עמד בהצלחה רבה בכל הבחינות, והפרויקט שהגיש לסיום לימודיו בבית-הספר – תכנון בניין משרדים – זיכה אותו בציון 90. שתי נטיות נוגדות, לכאורה, שלטו בניסן: מצד אחד, היה בולע ספרים אין-ספור, ומהצד האחר היה פעיל ונמרץ, נלהב לפעולות ספורט ולהוט אחרי הכדורגל. פעלתנותו הרבה מצאה לה אפיקים בתקופת מלחמת ששת הימים, בעודו תלמיד בבית-הספר התיכון. ניסן התנדב לעבודה בקיבוץ מעין ברוך ולאחר ששב משם המשיך לעבוד בחיפה, בעבודות התנדבות שונות.

ניסן גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967. לאחר סיום הטירונות הוצב לחיל-השריון. התקדמותו בחיל היתה מהירה. הוא השתלם בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים ובקורס קציני שריון. את רוב ימי שירותו הצבאי עשה בסיני על גדות התעלה, בתקופת מלחמת ההתשה. הוא זכה להוקרתם הרבה של מפקדיו, כשבחודש יוני של שנת 1970 חילץ את אנשי מחלקתו ממארב של המצרים ואף הצליח להשמיד נגמ"ש של האויב. ניסן היה קצין טוב ובעל יזמה. ביחסו החם לחייליו קנה את לבם והצליח להפעילם ביעילות. ביחידתו הוכר כקצין מסור ואחראי, בעל רצון נחוש, ואיש מקצוע, ששימש דוגמא לחייליו והיה אהוד על מפקדיו.

בסוף אוגוסט 1970 שוחרר ניסן משירות החובה בצה"ל והתקבל ללימודים בטכניון. גם שם הצליח מאוד. ציוניו היו מהמעולים, ועל-פי בקשת אחד המרצים, שימש לו אסיסטנט שלא מן המנין במשך סמסטר-קיץ אחד. יחד עם הלימודים עבד גם במשרד תכנון, שבעליו העריכו מאוד ונתן בו אמון מלא, כיוון שהכיר בו מהנדס לעתיד.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף ניסן בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בגזרת התעלה, עמד ניסן חשוף בצריח בזמן התקפת טילים, כדי להנחות ולחלץ את אנשי מחלקתו משדה מוקשים, שנקלעו לתוכו. תוך כדי פעולה נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד יחידתו: "…המחשבה כי ניסן אינו עמנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לומר לו 'להתראות במילואים הבאים', קשה מנשוא. דעו כי כאבכם הוא כאבנו ותמיד יישאר זיכרו של ניסן חקוק בלבנו. מי ייתן ויהיו מעשינו בעתיד ראויים לזיכרו."

הוריו תרמו לזיכרו ספר תורה לבית-הכנסת "היכל אליהו" בקריית שפרינצק; בחוברת לזכר הנופלים, שיצאה לאור על-ידי הטכניון, כלולה רשימה על דמותו.

כל כך קשה לקרוא את זה (קטע מהספר "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים" מאת אבי וייס, לזכר סגן ניסן כץ)
אני הכרתי את הצד השני של המטבע, את מיכל אשתו/אלמנתו של ניסן, את הסיפור שלה איך חזרה מבית החולים מייד לאחר לידת מרב, ואיך חברים של אבא שלה היו אלה שהיו צריכים להביא את ההודעה אל אבא שלה, אצלו היו מיכל ומרב הקטנה! יהי זכרם של ניסן ושל מיכל ברוך.מתגעגעת
צפי סיימונס 17/04/2017


קטע מהספר "בשבי המצרי" של עורך Telecom News אבי וייס לזכר סגן ניסן כץ ז"ל:
ליום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, מובא קטע מתוך פרק ג' בספר "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שיריונר" לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגן ניסן כץ ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, בן 25 בנפלו, מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

  Bashevi Hmizri Avi Weiss 1

אבי וייס 10/05/2016


שלום לכולם, ‏יום רביעי 29 ספטמבר 2010
כשדני קריאף הזמין אותי לשאת דברים בשם המשפחות, מעבר להתרגשות הגדולה, ניצבה בפני דילמה לא קטנה – מה אומר?
בלהיטות רבה רציתי לספר לכם על החוויה של לידת מרב, באותה שעה שניסן אהובי נהרג, והחוויה של להביא אותה לבד, עד הלום, כמדענית וחוקרת מוכשרת, שמדינת ישראל מקיאה מתוכה, וכמו שאתם יודעים היא חוגגת עכשיו יום הולדת 37…. אבל לכולכם יש את הסיפורים האישיים המיוחדים.
חשבתי לספר לכם על חווית החודשים הראשונים של אחוות אלמנות, צפי אלפרט אני וההומור השחור שפיתחנו יחד עם אלמנות נוספות מהגדוד, אחותו של יהודה גלר, אלמנתו של ישי עוזרד, שילדה שבועיים אחרי, והילדות זוחלות יחדיו על הדשא של גבעת חיים.
שהרי חלקינו הכרנו, עוד מהימים שכולם שרתו בסדיר בחטיבה 14, עברנו את מלחמת ההתשה, ואח"כ הספקנו להשתתף בחתונות של כולנו, ולחיות יחד כסטודנטים עליזים.

אבל, במקום זאת, החלטתי שזו הזדמנות נפלאה עבורי, לומר לכם, היושבים כאן, וגם אלה שלא צלח בידם להגיע, תודה על הטיפול הנפלא בנו, גם אחרי 37 שנה.
אני מדברת על אנשים מהשורה,שנשאו את ניסן המת על גבם באמצע שדה הקרב מוקפים בקומנדו מצרי, משהו שנבצר מבינתי עד היום, על אנשים כמו אבי וייס, ראובן קושמן אנדרי וגבי שנן, הצוות שליווה את ניסן אל מותו, שכל השנים טרחו בדרך זו או אחרת, לשמור על קשר ובעיקר לעזור במקום שהיה צריך. אני מדברת על אנשים שטורחים כך סתם לצלצל לשמוע מה שלומי, כמו יהודה גלר, כמו דני קריאף עצמו כמו עופר עידן. ואני מדברת על איש המסתורין, שאינני מכירה שמניח כל שנה זר על קיברו של ניסן.
לכם נדמה שהדברים כאילו מעשה של יום יום, לי יש בכך הוקרת תודה ענקית, שתמיד עוד יש שם מישהו בשבילי שמתעניין שואל בודק ובעיקר לא שוכח.
ומעל כולם ניצב חניתאי, זה שהופיע עם החיוך הביישני אחרי המלחמה בביתי, לימד אותי להחליף ברז דולף, להחליף צמיג מפונצ'ר ובעיקר בא והלך ובא והלך כדי לראות ש"הכל בסדר" קשר שנמשך ברציפות המיוחדת שלו כבר 37 שנה.

ועוד מעט לקראת סיום,
לפני שנה בזמן הזה ברחתי מהימים הנוראים לטיול שכולו יקבים ואוכל בחבל אלזס. בגבול גרמניה צרפת. בעודי משוטטת מהכא להתם, נפלתי על צומת ענקית ובה, בית קברות שבו 20 אלף קברים.
לא יכולתי שלא לעצור את רכבי, שוטטתי בתוך השדה הענקי, הנוראי הזה וקרסתי. וכשהרמתי את עיני ראיתי, שמסביבי חונות עשרות מכוניות הנושאות דגלים של כל אירופה: גרמניה, צרפת, בריטניה, נורווגיה, שוויץ. מדינות שאך זה נלחמו זו בזו, ושמתיהן קבורים לפני,
ומכל המכוניות, אנשים מסירים את האופניים מתקינים סלסלות מלאות בבגטים ריחניים , גבינות ויין מרכיבים את ילדיהם, וחוצים את השדה הנוראי הזה לעבר האופק,
וחשבתי לעצמי שאולי צריך להרים את הראש ולומר – יש תקווה…
ולכן אני רוצה לסיים בפואמה ממלחמת העולם הראשונה, שנוגעת בדיוק לאותם 20 אלף קברים, שבינותם ישבתי, אבל נוגעת גם לנו:

החיילים הצעירים שמתו
מילים: ארצ'יבלד מקליש
תרגום: חיים חפר

החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת ישמע קולם
בחלל הבתים שהדמימו:
יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות,
ובהכות האורלוגין.

הם אומרים:
צעירים היינו ומתנו –
זיכרונו!

הם אומרים:
עשינו ככל אשר יכולנו,
אך אם לא יושלם המעשה
והיה כלא עשינו.

הם אומרים:
מיתותינו לא שלנו הן,
כי אם שלכם,
ואשר תעשו מהן –
רק הוא יהיה משמען.

הם אומרים:
אם חיינו ומיתותינו
נועדו לשלום ולתוחלת אחרת,

או חלילה היו לשווא –
לא נוכל עוד לומר.
אתם החייבים לומר זאת!

הם אומרים:
הנה ציווינו לכם את מיתותינו,
תנו להן את משמען:
תנו להן קץ למלחמה ושלום אמת,
תנו להן ניצחון הגומר מלחמות
ועושה שלום.
תנו להן את משמען.
כי צעירים היינו, –
אומרים הם.

מתנו –
זיכרונו, אתם החיים!

אז תודה לניצבים כאן על כל מה שאתם עושים עבורינו ועבור יקירנו, שנותרו בזכרוננו.
כי כך אתם מסייעים בידינו לתת את המשמעות לחיים.

מיכל כץ, אלמנתו של ניסן כץ


הכרותי עם ניסן התחילה מהטירונות וצעדנו יחד לכל אורך הדרך, עד…
התיאור המופיע בדף ההנצחה, אכן משקף את דמותו ואת הליכותיו.
חוץ מחריפות שכלו הוא היה חבר במלוא מובן המילה. באותו לילה שנקלענו לשדה מוקשים תוך כדי הפגזה ארטילרית ניסן קיבל הודעה על הולדת בתו…
השמחה הפכה באיבחה אחת לצער נורא, כשרסיס בודד פגע בצווארו.
הטנק שלי היה קרוב אליו (הייתי הסמל שלו) והשכבתי אותו על סל הצריח ומשם פיניתי אותו לתאג״ד.
זה היה מחזה סוריאליסטי נורא. אדם וחבר שהיינו בקשר כל כך קרוב, פורש במפתיע וללא כל הודעה מוקדמת…
ניסן היה בן אדם, חברותי וחבר נעים לבריות – גם היום ממרחק הזמן כואב ודואב שהוא לא איתנו.
חבל אל דאבדין ולא משתכחין !
יהי זכרו ברוך ונצור בליבנו לתמיד

שמוליק קלוש


שמוליק, עשית אותי מאושרת! למעלה מ-40 שנה לא ידעתי שניסן זכה לשמוע לפחות שנולדה לו בת!!!

ציפי סיימונס 18/04/2016


עם ניסן עברתי דרך ארוכה (כמו עם רבים אחרים),
מצרף כאן את צילום תמונת המחזור בסיום קק"ש.

צמודים זה לזה, ניסן כץ ומנדי פייביש (מסומנים במסגרת הצהובה) שלחמו ונפלו יחד במסגרת החטיבה.
יהי זכרם ברוך.

Alpert Meir Pic1

אלי הררי 18/04/2016