יוסף (יוסי), בן ג'וליה ואהרון, נולד ביום כ"ד באלול תשי"ג (4.9.1953) בכפר יונה. הוא למד בבית-הספר היסודי "עוזיאל" אשקלון, ואחרי-כן המשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הדתי המקיף ע"ש רוגוזין באשקלון, אולם לא הספיק לסיים את כל שנות הלימוד. למרות רצונו העז להמשיך בלימודים תיכוניים ובלימודים גבוהים, נאלץ יוסי לפרוש מבית-הספר ויצא לעבוד, כדי לעזור בפרנסת משפחתו מרובת הילדים. תקוותו היתה, שביום מן הימים יוכל להשלים את בחינות הבגרות ולהשתלם כמורה-דרך לתיירים. תקופה ארוכה היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", בתחילה כחניך ואחר-כך כמדריך.

יוסף גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והוצב לחיל-השריון. לאחר שסיים את הכשרתו בבית-הספר לשריון הוסמך כתותחן טנק. למרות הבעיות המשפחתיות המרובות, שהטרידו אותו, אהב יוסי את תפקידו הצבאי ומילא אותו ללא דופי.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, היה יוסי בין חיילי השריון שהוחשו לחזית הדרום. על ימיו האחרונים סיפר לאחר זמן ידידו הקרוב, ישראל דוידוביץ: "שים פס, אנחנו ננצח!" אלה היו מילותיו האחרונות של לוחם עז, אשר אפילו ברגעיו האחרונים, כאשר גופו שתת דם, לא שכח את עמו ואת מולדתו. מילותיו האחרונות של גיבור. הוא לא שכח את משפחתו ולמענה השאיר את הצוואה האחרונה, שהיא התקוה והביטחון בניצחונו של עם ישראל. אולם הכל החל ארבעה ימים קודם לכן, בערב יום הכיפורים. את כולנו הזעיקו מהבית, ויוסי, שנשאר בבסיס, קיבל את פנינו. למחרת הלכנו לבית-הכנסת ויוסי רצה להיות חזן, כי ידע לסלסל בגרונו. אולם לא הספקנו להאזין לתפילה, כי צופר האזעקה בבסיס הוציא אותנו מבית-הכנסת. במשך כל הלילה היינו עסוקים בהכנת הטנקים ותוך כדי כך פנינו אל מפקד אחת הפלוגות בבקשה, שיצרף אותנו לאחד מצוותי הטנקים. אולם התקן היה מלא. העבודה וההכנות נמשכו עד שחר יום ראשון ואז פנינו למפקד החטיבה, בבקשה לתת לנו לרדת לסיני להילחם. רק אז קיבלנו טנקים ויצאנו לדרך." במהלך הקרב על "מכשיר", ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפגע יוסי וחולץ על ידי טנק אחר מהפלוגה. אולם משהגיע הטנק לתחנת פינוי הנפגעים, הסתבר שיוסי נפל ממנו בדרך. במשך זמן מה נחשב כנעדר ואחרי כן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע, עד שנתגלתה גופתו בסיני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו הורים, שני אחים וחמש אחיות. בן עשרים היה כשנפל. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.