שמואל, בן מינה ויעקב, מניצולי מחנות ההשמדה באירופה, נולד ביום ד' בתשרי תש"י (20.9.1949) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי דתי "מוריה" ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון המקצועי "שפרינצק" במגמה של מכונאות וסיים את לימודיו בפנימיה הצבאית של חיל-החימוש, בה הוכשר לשמש כמכונאי טנקים. הוא ניחן בכישורים טכניים והיה בעל מיומנות רבה בכל הקשור במלאכת כפיים. שמואל גדל וחונך ברוח המסורת היהודית והאמונה באלהי ישראל. בבית המסורתי ובבית-הספר הדתי ספג ערכים נעלים, שגיבשו ועיצבו את אישיותו כאדם טוב-ב, ששפע חום ואהבה לזולתו והיה מוכן תמיד להגיש עזרה וסיוע לכל דורש ונזקק. הוא היה נוח לבריות ואוהב חברה, רכש לעצמו ידידים רבים וקיים עימם קשרי רעות הדוקים. שמואל היה בעל דעות מגובשות והשקפת-עולם שהעידו על רצינות ובגרות. הוא הציב לעצמו אתגרים ומשימות ופעל בדבקות ובהתמדה להגשמתם. הוא רקם תכניות רבות לעתיד, אך הדרך הברורה שבה בחר ללכת נקטעה בתחילתה.

שמואל גויס לצה"ל במחצית מאי 1967 והוצב לחיל-החימוש. לאחר הטירונות נשלח לשרת בסדנא של חיל-החימוש בפיקוד הצפון. במלחמת ששת הימים השתתף כמכונאי טנקים. לאחר תקופת שירות סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל וקורס קציני חימוש בבסיס ההדרכה של חיל-החימוש. הוא ויחידתו סייעו לכוחות הלוחמים בפעולות הגמול והוא אף השתתף בפעולת החילוץ הגדולה בכראמה שבירדן. אחרי-כן נשלח לשרת בסיני והיה אחראי שם על הקמתה והפעלתה של הסדנא לתיקון טנקים בגיזרה הצפונית. הוא הצטיין ביוזמה וביכולת ארגון, היה בעל כושר אלתור ומיומנות מקצועית ושילב בכל אלה תכונות של מנהיג ומפקד מעולה, שהצליח להקים, יחד עם חייליו, סדנא לתפארת, שבה ניתן שירות מעולה לטנקים של כוחות השריון בסיני. לאחר שסיים את תפקידו בסיני נשלח לשרת כקצין חימוש גדודי בחטיבת "ברק", ברמת-הגולן. במחצית מאי 1970 התנדב לשרת שנה אחת בצבא-הקבע, מתוך הכרה ותחושה כי עדיין לא מיצה את כל יכולתו וכי יש בכוחו לתרום לצה"ל ולחיל-החימוש.

בסוף יוני 1971 שוחרר שמואל מהשירות הסדיר והוצב כקצין חימוש ביחידת מילואים של חיל-השריון. לאחר השחרור החל לעבוד ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) ולאחר שעות העבודה התכונן להשלים את בחינות הבגרות. בינואר 1971 נשא לאישה את חברתו אביבה והקים יחד עימה את ביתו בחיפה, בו נולד, בדצמבר 1972, בנו בכורו לירן. שמואל היה בעל תכונה נדירה בקרב צעירים בני גילו. הוא היה איש משפחה, שמצא את אושרו בבית ובחברת רעייתו, בנו, הוריו ובני-המשפחה האחרים. אלה אהבו להיות במחיצתו, שכן ידע לכבד ולהוקיר אותם וגם כשדעתו היתה שונה משלהם, הציג אותה בדרכי נועם ובשלווה. הוא התגאה בבנו ועקב בשמחה ובאושר אחר התפתחותו.

במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נפל שמואל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בימים אלה אנו מתארגנים לתזוזה. בקרוב נחזור ונחזיר את הציוד למחסנים, נפשוט את המדים ונחזור לבתינו. שמואל היקר, זכרונו לברכה, לא חוזר איתנו ולא משתחרר. במלחמה קשה זו נתן את היקר מכל, את חייו, להגנת כולנו. עד עתה דחקנו בכוח את הכאב אל פינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים, בשמירת הקווים ובכוננות מתמדת. עתה, כאשר השחרור נראה באופק פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי שמואל איננו איתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לומר לו: 'להתראות במילואים הבאים', המחשבה הזו קשה, קשה מנשוא."

בני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי בני משפחה וידידים על דמותו; כמו-כן השתתפו בתרומת ספר תורה לזכרו ותרמו ארון לספרי קודש לבית-הכנסת "ישורון" בחיפה.