אשר, בן מימה ומשה, נולד ביום י"ד בניסן תשי"ב (10.4.1951) בליל סדר פסח בעיר קזבלנקה שבמרוקו. אמו איבדה בלידה קודמת בן. כמו נתחבר יופיו של הבן המת ליופיו של הפעוט שנולד, יצא פרוספר לאור העולם יפהפה ונחמד. אחיו תמהו ליופיו ואמרו: "זה הבן, לא למשפחת זפרני הוא." ילד שובב היה. בורח מבית-הספר (על פי עדותו), מסתכסך עם השכנים וסולד מספסל הלימודים. בשנת 1959 עלתה המשפחה ארצה ואשר אז בן 8. קודם לכן זכה לחינוך צרפתי בבית-הספר "סמה" בקזבלנקה שבמרוקו. בארץ המשיך אשר בלימודיו היסודיים וסיים את כיתה ח' בבית-הספר רמב"ם בקרית-שמונה והוא אז בן 13 בלבד. בהיותו בכיתה ז' קיבל תעודת הצטיינות (הלזו ייקרא בריחה מספסל הלימודים?) נפשו של אשר היתה חצויה כנפשו של משורר. נער פעלתן, בעל טמפרמנט, אוהב הרפתקאות, טיולים ונסיעות. מול כל אלה עמדה תמימותו, או אולי תהייתו. כל תופעה נתקלה אצלו בתמיהה, בסימני שאלה, בהפתעה. הוא דרש בכל תוקף לתהות בקנקן ולא הסתפק במראה חיצוניותו. בכיתה י' בבית-הספר התיכון "המתמיד", החל אשר לתת אותות לאופיו. הוא קץ בלימודים ורצה בכל מאודו להתקבל לפנימייה צבאית וללמוד מכונאות-רכב. הדבר לא נתאפשר לו בגלל עקשנות ההורים, ובמיוחד עקשנותו של אחיו יחיאל. הוא נאלץ בעל-כורחו להמשיך בלימודים, אך לא החזיק מעמד זמן רב. עם תחילת שנת הלימודים הרביעית (י"ב) הפסיק את לימודיו סופית והמתין לצו גיוס.

ב-11.11.1968 קרא אותו צה"ל להתייצב לשורותיו והוא התגייס. מספר אחיו יחיאל: "יום גיוסו היה יום עצוב עבורי. אני, שכה רגזתי עליו על שהפסיק את לימודיו ואף לא דיברתי אתו באותם הימים, חשתי מועקה. לא ידעתי שלווה בכל שעות העבודה. אהבת אחים נתייחדה אז בזכרוני, ואכן… עם שובי הביתה מצאתי את אמי, שלוותהו ללשכת הגיוס בטבריה, יושבת קודרת ועצובה. היינו רק שנינו בבית. חשתי את עצבותה. והיא,… ספק אם ידעה את התרגשותי ועצבותי. החלפנו משפטים על אשר, על תמימותו, על יושרו ועל טוב לבו, עד שבאו השכנים והפסיקונו." אשר רצה להתגייס לצנחנים, ושוב… ההורים התנגדו. לבסוף הלך אשר למשפחת השריונאים. הוא היה לחייל חרוץ. גבר שבגברים, גבה-קומה, מזוקן ורחב-גרם. לא אותו אשר שלפני גיוסו. עתה הוא מתווה בסדר מופתי את תוכניותיו, שם לו יעד לסיים את בחינות הבגרות ואחרי זה, אי"ה להמשיך באוניברסיטה. את שלוש שנות שירותו עשה ליד תעלת סואץ ובסיני. הוא היה למפקד טנקים ורצה הגורל שהוא ידריך ויפקד על יליד רוסיה, יאשה קזאקוב, ששבת שישה ימי רעב, מול בניין האומות המאוחדות.

ממשיך ומספר אחיו: "את שנתו היפה ביותר (על פי מסקנתי האישית) עשה אחי עם תום שירותו, כשהתקבל לסמינר למדריכי נוער "בית ברל" בכפר-סבא. צפצף על העולם, הכל לפי "שגעונותיו" הוא ו"שגעונות" חבריו. וכל זאת, למרות שהמלאכה לגביו לא היתה קלה, אלא קשה שבקשות. הוא עבר בהצלחה בחינות בגרות, 5 בחינות במקצועות ההוראה ושאר מקצועות ההדרכה והספורט וכל זאת ב-12 חודשי לימוד עמוסים. ידע אחי אשר להבדיל בין שעה אחת לרעותה, וההוכחה: הישגיו בלימודים. ומסקנתי האישית, שזו שנתו היפה ביותר."

עם סיום לימודיו ב"בית ברל" הוצע לו לרכז את המועדון הטכני בקרית-שמונה, שהוא ביתו העיקרי של הנוער העובד והלומד במקום. במועדון הטכני זכה אשר תוך חודשים ספורים לתהילה רבה. קודם הצליח לטלטל טלטלה רצינית את המועדון ולהביאו להישגים מרשימים. מאמציו הניבו גם פירות: הוא נבחר להיכלל במשלחת הנוער העובד והלומד, שהיתה אמורה לייצג את ישראל בגרמניה ב-22 בנובמבר 1973, אלא שיום זה היה יום השלושים לנפילתו של אשר בקרב להרחבת ראש הגשר באזור ציר אושה. ושוב אין לדעת מה מצאו הנערים, הילדים והבוגרים באשר, שכה נתחבב עליהם. המבוגר אומר עליו: "שריונאי, גבה קומה, תקיף ואהוב." הצעיר אומר: "בנות פורשות מבטיהן לרגליהן, ואתה צועד שלו, ישר-צעד, זקוף." ומה יגיד הילד? "כולם אהבו אותך. תמיד חייכו אליך, איך עברו וחלפו שיעורי החברה שלך. איך צחקנו, איך חייכנו לעברך!" משגעונותיו: אשר החל לעשן עוד בגיל 15, אך לדבריו, לא נהג לקנות חפיסת סיגריות אלא מתכבד ביחידות. אהב לגדל שיער, למרות התנגדות משפחתו. על עצמו הוא מעיד, שהוא נועד להיות פושע. האני מאמין: "אשר זפרני הוא אדם דתי מרצונו ולא מושפע, מתפלל כמעט כל יום, אוכל בכיסוי ראש, אך מטייל בחוצות בגילוי ראש." כך כתב ב"ספר ואלבום הניצחון" בכתב-יד מקורי.

אשר חונך על ברכי אביו משה, אדם דתי ורב-תפילות. היתה לו לאשר אהבה לכל איש, יהודי, ערבי או נוצרי. אך אהבתו לעם היהודי, צור מחצבתו, היתה רבה. הוא האמין אמונה שלמה ועמוקה בה' ובתורתו, למרות שהיו לו תהיות והתלבטויות. ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 2 אחה"צ פרצה מלחמת יום-הכיפורים: הוא נולד בליל הסדר / אחרי שיצאו אבותינו / משיעבוד לחירות. / עתה הוא מכפר על העוונות, / הוא עטוף בטלית שכולה תכלת. / רק עם תקיעת השופר / וסיום התענית, / הוא יוצא לדרך, / לדרך ממנה לא שבים. / כי עכשיו / כבר כיפר על כל העוונות. / ונקי מכל רבב / וטהורה נשמתו / יעלה אל אביו שבמרומים, / שבחר בו לעולמים .//

כתב עליו יואל לרנר, מחנכו לשעבר: "קשות היו החדשות שבישרו לי על נפילת אשר הי"ד. הוא זכור לי עוד מימיו הראשונים בכיתה ט', תלמיד שובב קצת, בעל תפיסה מהירה, בחור טוב. שלוש שנים גדל במחיצתנו וראינו בו תלמיד מבטיח. מאוד כאב לנו שלא המשיך את חוק לימודיו. איחלנו לו הצלחה מלאה ועקבנו אחרי התקדמותו והוא החזיר לנו כגמולנו. בכל פעם שחזר מהחופשה בצבא היה מבקר בבית-הספר, נכנס להתפלל בבית-כנסת כשהיה בסביבה ולא ניתק את הקשרים עמנו. הוא דאג להגיע אלי לפגישה. ישבנו על המרפסת ולגמנו ספלי קפה. אז העלינו את זיכרונות העבר. והנה פרצה המלחמה ואשר הי"ד נענה לכך. להגן על מדינתו ועמו יצא לקרב ולא שב אלינו עוד."