vardi-nadav

סמ"ר ורדי נדב

נפל ביום 16/10/1973 "החווה הסינית", גדוד 409.

נדב, בנם-יחידם של מרתה ויעקב, נולד בז' בתשרי תשי"א (18.9.1950) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי ח' בבת-ים, ושנה אחת עשה בבית-ספר תיכון חדש בתל-אביב. לאחר אותה שנה יצאו הוריו בשליחות לארצות-הברית ושם השלים את לימודיו בבית-ספר תיכון ובקולג' בניו-יורק. נדב היה תלמיד חרוץ, קפדן ודייקן בעשייתו. אהוב היה על מוריו וסייע לחבריו התלמידים. לשונו הייתה נקייה, ומצטיינת בכושר ביטוי עז ושנון, מתובל בהומור דק. הוא נמשך לכתיבה עיתונאית ומכריו שיבחוהו על טיבה. קר-רוח היה והתנהגותו שקולה, עקשן וידע לעמוד על דעתו. היו בו כוח התמדה וכוח רצון למלא כל משימה ואתגר שהציב לעצמו. סקרן היה מאוד והרבה לקרוא בתחומים רבים. הוא היה רץ ושופע חיוניות, בעל ביטחון עצמי, אך רחוק משחצנות וסולד מהתנשאות. הוא לא היה בררן והליכותיו היו פשוטות. הכל הכירוהו כאדם אדיב, נעים הליכות, רגוע ושליו. בן נאמן היה ומסור להוריו ורחש להם כבוד רב וחיבה עזה.

נדב גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1968 והוצב בחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" ובקורס מפקדי טנקים "פאטון". את רוב שירותו הצבאי הסדיר עשה בימי מלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו, אהוב על מפקדיו, דואג דאגה כנה לפקודיו ומקובל על חבריו.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי הסדיר למד באוניברסיטת תל-אביב בפקולטה לספרות אנגלית.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל נדב באחד מקרבות ההבקעה בגזרה המרכזית, כשפרצו כוחותינו אל עבר הגדה המערבית של תעלת סואץ. יחידתו פתחה בקרב הסחה ליד "החווה הסינית", וכשעלה לאחת העמדות כדי להשמיד את טנקי האויב שנערכו שם, פגע טיל בטנק שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקריית-שאול. השאיר אחריו אב ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "נדב ז"ל שירת ביחידת שריון ויצא לקרב כתותחן בטנק. בנכם גילה אומץ-לב, תושייה וקור-רוח, בלחימה נגד טנקי האויב ומערכי חי"ר, ובכך אבטח את אגף הגדוד. דמותו של נדב ז"ל תיחרט לעד בזכרוננו."

אשתי אביטל, הכירה היטב את נדב והוריו פאלי ומרתה חברים קרובים של הוריה והיו לה כמו דודים, ונדב כבן דוד.
פאלי היה שליח עליה בהונגריה לאחר השואה שם פגש את מרתה, בהמשך שימש בתפקיד בכיר במקורות ומרצה להנדסה בטכניון. מתרה הייתה דוברת בורסת היהלומים ובהמשך קונסולית בניו יורק. עולמם חרב כאשר בתום מלחמת יום כיפור לא שמעו מנדב, הוריו באו לקיבוץ העוגן לחפש מידע מחברו אבישי בלייר שגויס עמו.
זוכרת את הצער והיאוש והחיפוש הבלתי נלאה אחר כל פיסת מידע, לבסוף ידעו על גורלו רק כאשר מצאו את קברו הזמני בבארי. הידיעה הרשמית בשורת האיוב על מותו של נדב הגיעה רק לאחר מכן.
ההורים הקימו לזכרו של נדב קרן לסטודנטים במחלקה ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת ת"א שם למד.
מהמשפחה נותרה אחותו מצד אביו, לשמר את זכרו.
יהי זכרו ברוך
דוד זינגר 20/10/2016


ערב יום הכיפורים ואני בתחושה שיש לי חוב לאחד מחללי גדוד 409 והוא נדב ורדי ז״ל. קשה לי הכתיבה מאחר ויש כאן סיפור אישי כואב עם אחת השעות הקשות של פלוגה ו׳.
אתחיל באישי: נדב היה בן יחיד לאימו מרתה (ניצולת שואה) ואביו יעקב (פאלי). למרות היותו בן יחיד הוא שובץ בשירות המילואים ליחידה קרבית. הכרתי את נדב כבר בטירונות במחנה חסה בשנת 1968 ונפגשתי עימו לאחר שירות החובה על הדשאים של האוניברסיטה בת״א, שם למד ספרות אנגלית עם חברתי דאז ואשתי מאז תום המלחמה.
לאחר מותו ליווינו את המשפחה בכאבה. זכורים לי דבריה של מרתה על תחושת סוף קיומה של משפחתה. כאמור, מרתה שרדה יחידה ממשפחתה וראתה בבנה נצר שיקיים את זכר קרוביה שנכחדו במלחמת העולם השנייה.
מספר שנים לאחר המלחמה התכנסנו בביתם של מרתה ופאלי מספר זוגות, שכולנו קראנו לאחד מבנינו בשם נדב.
נדב נהרג ב- 16.10.1973. באותו היום נפגעו בזה אחר זה שלושה טנקים. הטנק של סגן משה קנצוקר, אשר נפגע ברגלו. הטנק של סגן יונה שוהם (שטרסבורגר) התקדם לעמדה ונפגע אף הוא. יונה נפגע קשה ברגלו ופינויו מהטנק היה מעשה גבורה אמיתי של רפי בוק ושל שוקי. יונה, שפונה לציר עכביש, נותח על ידי הרופא החטיבתי ואיבד את רגלו בניתוח שדה.
הטנק השלישי, שעלה לעמדה למרות הפגיעות בשני הטנקים הקודמים, נפגע מיידית. המ״מ סגן אמיר לזרוביץ רון נפגע והועף מהטנק, אשר כעבור פרק זמן קצר התפוצץ וצריחו הוטל לצידו של הטנק. מותם של חיים שואף, יאיר פירסט ונדב ורדי היה מיידי.
בסופו של אותו היום אחד המט״קים נשען על כתפי כשהוא מושך באפו. האפילה הסתירה את דמעותיו כשאמר ״אלוהים לא היה איתנו היום, לא חיל אויר וגם לא התותחנים… היינו שם לבד…".
יוני נוקד 11/10/2016


כאן בתמונה, למעלה מימין, נראה ראשו הג'ינג'י של נדב ורדי. באמצע המשאית עומד מחייך לו טובי גולדנברג. שניהם נפלו במלחמה, מטובי חברינו בפלוגה ח' של עמוס אונגר בגדוד 46. הצילום נעשה במוצב כברית רגע לפני יציאה לחופשה כאשר בין נדב לטובי נראה ראשו של מאיר בלטר, מאחורי גבו של טובי מחייך אבי אדרי. משמאלו של טובי נראה חיים ורטהיימר ממושב שפיר, למטה עומדים מחוץ למשאית דב הירש ואברהם גורביץ. עבדכם הנאמן יושב על הספסל ומרים בקבוק לחיים. אם זכינו לחופשה פעם בחודשיים – זה היה כמו לזכות במפעל הפייס. כן יוני, הכרנו את נדב ורדי היטב, ידענו מצויין שהוא בן יחיד ומעולם לא הבנו איך הוא יושב בקווי האש עם כולנו. הוא לא היה פחדן, לא קיטר לרגע והיה אדם מקסים, חכם, בעל הומור וידע בעל פה את כל שירי החיפושיות. אדם שמח וטוב לב. אם יש בי כעס אני מפנה אותו להוריו שהרשו לו להיות קרבי. הם ידעו מה קורה במדינה. אביו היה בצמרת העניינים והכל היה בידיעה והבנה עמוקה. ציונים בלב ונפש. עצוב וכואב.
התמונה מאוסף אברהם גורביץ, לשעבר מקיבוץ נגבה.

נדב ורדי, טובי גולדנברג זכרונם לברכה

נדב ורדי, טובי גולדנברג זכרונם לברכה

עופר עידן 12/10/2016


מרגש, עצוב וקשה להבין איך משפחה ניצולת שואה מאבדת בסופו של דבר את בנה -זכרון משפחתה על אף שצלחה את תלאות הנאצים.
שרה ליזרוביץ 12/10/2016


נדב ואני הכרנו בחצרים, בגיבוש לקורס טיס. בטחון המדינה קדם לכל במשפחתו והשיקול האישי הונח בצד. עצוב אבל עובדה.
עופר עידן 13/10/2016


נדב ורדי – אדם מקסים, חם, אנושי, סקרן, מתעניין בזולת, בעל ידע רב, חוש הומור משובח. הכרנו בבקום ביום הגיוס היינו יחד בטירונות ובהמשך בצמ"פ ובמלחמת ההתשה. נדב היה אהוב ומיוחד ויזכר בליבי לעד.
יוחנן צנגן 18/09/2016