boimfeld-yehonatan

סמ"ר בוימפלד יהונתן

נפל ביום 19/10/1973 "לכסיקון", גדוד 410.

יהונתן, בן דבורה ודוד, נולד ביום י"ז בטבת תש"ט (18.1.1949) ברמת-גן. הוא החל ללמוד בבית-הספר היסודי "אורה" וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "המרכז". אחרי-כן החל ללמוד בבית-הספר התיכון "רביבים" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני א' (ערב) בתל-אביב. יהונתן, שהיה ידוע בכינויו יוני, היה בן יחיד להוריו ועל-כן היה קשור לבית ולמשפחה. הוא אהב את הוריו אהבה עזה והשתדל לבלות במחיצתם זמן רב ככל שיכול. יוני היה נער אוהב חברה, שרכש לעצמו ידידים רבים בזכות טוב ליבו וחביבותו. הוא היה חבר בתנועת הצופים והקדיש מזמנו לפעילות חברתית ענפה. הוא היה צעיר רחב אופקים, ששאף לרכוש ידע והשכלה בתחומים רבים. בעיקר התעניין באומנות, הירבה לבקר בתערוכות ציור ופיסול ולצפות בהצגות תיאטרון ובסרטי קולנוע. הוא היה ספורטאי מעולה, שהצטיין בעיקר בשחייה ובכדורגל. כמו-כן אהב לצפות בתחרויות כדורגל. הוא התעניין מאוד בחיי המדינה והחברה ורצה לתרום מאונו וממרצו לשיפור דמותה של החברה הישראלית. על-כן הצטרף כעבור זמן אל פעילי המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה.

יהונתן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968 והוצב לחיל-הרגלים. אחרי שעבר קורס הכנה למ"כים, סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות במסגרת חטיבת "גולני" והוענקה לו דרגת רב-טוראי. הוא הועבר לשרת בחיל-המודיעין וסיים בהצלחה קורס מש"קי מודיעין קרביים.הוא עסק בעבודת מחקר, הדורשת מיומנות רבה, אחריות ושיקול-דעת. הוא הצטיין במסירות רבה לתפקידו, בכושר ארגון וניהול והיה בעל מעוף ויוזמה. כאדם היה אהוד על חבריו ליחידה ומקובל על מפקדיו, שידעו כי אפשר לבטוח בו והטילו עליו משימות חשובות, והוא ביצען בשלמות ובדייקנות. גם בעת שירותו בצה"ל השתדל להרבות בביקורים בבית כדי להיות במחיצת הוריו, שלאחר גיוסו, נותרו בודדים.

במחצית אוגוסט 1971 שוחרר יוני מהשירות הסדיר והוצב ליחידת-מילואים של חיל-השריון, כמש"ק מודיעין קרבי. באותה שנה, לאחר השחרור, ובעת שהיה תלמיד במכינה הקדם-אקדמית שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, נפטרה אמו והדבר גרם לו זעזוע קשה. הוא לא מצא ניחומים וכשהגיע לביתו לא יכול היה לעצור את בכיו. בהשפעת חבריו הצטרף לסיור באירופה, שערכו אחדים מידידיו. הוא ביקר בארצות סקנדינביה, באנגליה ובמדינות בנלוקס ונהנה מהנופים המרהיבים של היבשת, מהאווירה המיוחדת ומהפגישה עם אנשים חדשים. לאחר שובו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לכלכלה ולמדע המדינה, ועד יום נפילתו הספיק להשלים בהצלחה מרובה שנת לימודים אחת.

במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בקרב שהתחולל מדרום-מזרח לאיסמעיליה, נפגע יהונתן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחולון. השאיר אחריו אב. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יהונתן היקר ז"ל אינו חוזר איתנו ואינו משתחרר. במלחמה קשה זאת נתן את היקר מכל, את חייו, להגנת כולנו. עד עתה דחקנו בכוח את הכאב אל פינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים, בשמירת הקווים ובכוננות מתמדת. ואילו עתה, כאשר השחרור נראה באופק, פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי יהונתן איננו איתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לומר לו 'להתראות במילואים הבאים', המחשבה הזו קשה, קשה מנשוא. דעו, כי כאבכם – כאבנו ותמיד יישאר זכרו של יהונתן ז"ל חקוק בליבנו."

boimfeld-kricha

"קפיצה למים הקרים"
מאת: מאיר בוימפלד

מוקדש לבן דודו יהונתן בוימפלד שנפל במלחמת יום הכיפורים

במלאת כמעט 40 שנה לנפילתו של יהונתן(יוני), בן דודי, במלחמת יום הכיפורים,אני מבקש לכתוב דברים שנשאתי על קברו ביום הזכרון השנתי לחללי צה"ל. היינו כמעט בני אותו גיל (הוא היה גדול ממני בשנה).הם גרו ברחוב ביאליק 75 ברמת-גן, ליד קולנוע "רמה" ואני זוכר מילדותנו נסיעות משותפות לחוף הים בת"א בקיץ (בקו 66, עם אמא שלי),משחקי כדורגל בשכונה שלו, בגן הציבורי שליד ביה"ס "זומר" וארוח הדדי אצלנו בפ"ת ואצלפ בר"ג. הוא היה בן יחיד להוריו, וכשהגיע זמנו להתגייס לצבא הוא שירת כמש"ק מודיעין בפיקוד המרכז.כשהשתחרר מהסדיר הוצב בגדוד שריון בחט' 600 של פיקוד הדרום (הגם שכבן יחיד יכול היה לשרת במילואים ביחידה עורפית). כשגוייסנו כולנו, באותו יום הכיפורים באוקטובר 1973, הצטרף יהונתן ליחידתו שכבר החלה לרדת על שרשראות מהמחנ× ” בבאר-שבע לכוון תעלת סואץ. בקרבות על ראש הגשר לצליחת התעלה נקלע הגדוד שלו להפגזה ארטילרית,והוא נהרג. הדווחים לעורף איחרו להגיע וגורלו לא היה ברור. תחילה דווח שנעדר ואני- כשהגעתי לחופשה ראשונה מרמת הגולן – הלכתי לחפש בין התמונות של שבויינו במצרים בבית החייל בת"א, אולי נראה תמונתו. משלא מצאתי, נסעתי למשרד קצין העיר ת"א ולא אשכח את הרגע שבו שאלה אותי הקצינה במקום מה קירבתי אליו. משאמרתי שאני בן-דודו נכנסה פנימה, חזרה, ואמרה לי שהתקבל דווח שהוא נפל בקרב. הייתי בשוק. רבים משכבת הגיל שלי – חברים לביה"ס, שכנים, חברים מהצבא, מפקדים ופקודים, נפלו באותה מלחמה. הדור שלנו ספג אבידות קשות מאד, ויוני – הילד היפה מר"ג, סטודנט מצליח לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית, שהיו לו חברות ואהבות, שנסע עם חבריו לטיול באירופה ולא הפסיק לדבר על חויותיו ממנו, שהתמונה שלו שצולמה בחתונתי (23 ספטמבר 1973) היתה כנראה תמונתו האחרונה, הבחור הצעיר הזה שהיה בראשית דרכו ושכל חייו היו לפניו – נפל וחייו נפסקו. מאז, שום דבר לא נראה אותו דבר. הכל השתנה. הזכרון חוזר ביום הזכרון הזה לחללי צה"ל במערכות ישראל. ולפעמים, כשאני עומד מול שמו החקוק בין מאות ואלפי השמות באתר ההנצחה של השריון בלטרון, או מול קברו בבית העלמין בחולון – אני חושב על החיים שנפסקו לפני שהספיק לטעום מהם, על החסר, על האובדן ועל ההחמצה. לבני, שנולד ב-1981 קראתי על שמו. יהי זכרו ברוך.
מאיר בוימפלד