ariel-amnon

סמ"ר אריאל אמנון

נפל ביום 09/10/1973 "טלוויזיה", גדוד 409.

אמנון, בן סטפי ויעקב, נולד ביום כ"ה בטבת תש"י (14.1.1950) בבאר-טוביה. שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בקיבוץ עין-חרוד. אחרי-כן עברה משפחתו להתגורר בחיפה, שם למד בבית-הספר היסודי "רמות" ובבית-הספר התיכון "עירוני ה'". אמנון היה תלמיד מוכשר וחרוץ. אחד ממוריו, מר נתנזון, מתאר אותו כצעיר שקט ועם זאת ערני ונבון מאוד. הוא היה חברותי ביותר וניחן בחוש הומור דק, שהיה משרה אווירה טובה על חבריו. אנשים מבוגרים שהכירוהו, זוכרים אותו כבעל נימוסים מושלמים. דמותו הנעימה הייתה חביבה על כל מכריו ובזכות הכבוד הרב שרחש לזולת קנה לו חברים רבים. באותה תקופה אף כתב שירים, אשר ביטאו את גישתו החיובית לחיים. מערכת יחסים יפה במיוחד פיתח אמנון עם בני משפחתו. הוא היה קשור מאוד אל הוריו ואל משפחותיהם, לא הזניח אף אחד מהם והיה מקדיש להם מזמנו ומעניק להם מאהבתו. שעות ארוכות בילה בטיפוח גינת סבו ושעות רבות, בערבים ובשבתות, נהג לשבת ולשחק איתו במשחק השח-מט, שהיה אהוב על סבו במיוחד. בחופשות נסע אל דודו בכפר, שם אהב לעבוד ולבלות את היום כולו בחוץ, מחשל את שריריו בעבודת המשק ומטפח את אהבתו לטבע ולחי. הוא הכיר בכשרונותיו של אחיו הצעיר ועודד אותו להמשיך בלימודיו. את אחותו הקטנה היה לוקח איתו לנסיעות ולטיולים, והיה מעתיר עליה שפע של אהבה. אבל היחסים העמוקים והמשמעותיים ביותר בחייו היו עם אמו ועם אביו. אמו היתה בשבילו כחברה, לה סיפר תמיד על תוכניותיו ואותה שיתף תדיר בלבטיו ובחוויותיו.

אמנון גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1968 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות עבר קורס במקצועות השריון והשתלם כנהג-טנק וכתותחן. מפקדיו עמדו במהרה על כשרונותיו ועל יחסו הרציני לתפקידיו ושלחו אותו לקורס מפקדי טנקים. הוא השלים את הקורס בהצלחה והוצב ליחידת-שדה של החיל כמפקד טנק ובתפקיד זה שירת עד תום תקופת שירות החובה שלו.

לאחר ששוחרר משירות החובה נשא לאישה את יעל, שהיתה חברתו כארבע שנים, והקים את הבית בחיפה. אושרו היה מושלם. הוא החל לעבוד עם אביו וראה ברכה בעמלו. אביו מעיד, שבאותה תקופה שהחל לעבוד יחד עם אמנון, גילה את הכשרונות החבויים בבנו והיחסים ביניהם העמיקו.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף אמנון בקרבות הבלימה האכזריים בסיני כמפקד טנק. בקרב שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפגע הטנק שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה בהריון, הורים, אח ואחות. בתו, איילת, נולדה חמישה חודשים אחרי-כן. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "סמל אמנון ז"ל שירת ביחידת שריון ויצא כמפקד טנק לקרב. הוא גילה אומץ-לב, תושייה וקור-רוח בקרב הבלימה בגזרה המרכזית בסיני. דמותו של אמנון תיחרט לעד בזיכרוננו, חבריו לנשק."

פלוגתו, פלוגה ז', הוציאה לאור חוברת לזכר חייליה-חלליה, שנפלו בקרב, ובה תמונתו של אמנון ודברים משלו ועליו.


amnonariel-409

"ברעום תותחים ברעש מנועים
בברית דמים רעות שריונאים"
עבודת גמר של איילת הראל ביתו של אמנון אריאל

כמה דברים לזכרו של סמ"ר אמנון אריאל ז"ל.
אמנון גויס בחודש נובמבר 1968. לאחר לימוד מקצועות הטנק בבית ספר לשריון הוא הגיע עם חבריו למחזור לגדוד 79 לפלוגה ג' בסוף חודש אפריל 1969 כדי לעבור צמ"פ. אמנון היה בחור רציני, שקט ועם זאת ערני ונבון מאוד. הוא היה חברותי והיה מקובל על ידי חבריו מפקדיו. הוא אהב לשרת בטנקים. לאחר הצמ"פ הגדוד ירד לקו התעלה לגזרה המרכזית של התעלה לאזור איסמעיליה. זאת הייתה התקופה של מלחמת ההתשה. לאחר שהגדוד עלה מקו התעלה יצא אמנון בחודש דצמבר 1969 עם חבריו לקורס מפקדי טנקים. באמצע חודש מרץ 1970 חזר אמנון לגדוד 79 ושרת כמט"ק בפלוגה א'.
בתחילת חודש מאי 1970 כשפלוגה א' בת שרת נמצאה בקו התעלה באזור החווה הסינית פתחו המצרים בירי ארטילרי לעבר האזור. כתוצאה מכך נפצע אמנון באורח בינוני ופונה לבית חולים בארץ. שם טופל ולאחר ששוקם הוא הועבר לשרת בימ"ח ברפיח.
לקראת סוף שחרורי מהשרות הסדיר נשלחתי ממפקדת הגדוד שלי לרפיח לשמש כסמל מחלקתי של מחלקת טנקים מסוג פטון שהייתה מוצבת באזור הממשל בעזה. שם פגשתי את אמנון. היות ושנינו היינו חיפאים נוצר קשר טוב בינינו. מה שזכור לי במיוחד מאמנון שהוא הקפיד מאוד על הופעתו ותמיד סיים את דבריו עם חיוך גדול ומבוייש.
יהי זכרו ברוך!!
יהודה בריל 16/01/2018


יהודה, תודה לך על הדברים שכתבת. אני מכירה אותו בעיקר מסיפורים. מעניין לשמוע על האיש מאחורי החיוך…
ענת הלפרין  16/01/2018


פוסט זה מוקדש באהבה לרגל יום ההולדת ה 68 של "אהבת חיי", אמנון אריאל שנפל במלחמת יום הכיפורים כשהוא בן 23 בלבד !
מעבר לכאב האישי ולהתמודדות עם הריק שנפער בחיי, חייתי שנים רבות בתחושה של כעס, עלבון וחוסר אונים מול המערכת הצבאית שכשלה בהעברת המידע ובמתן מענה כלשהו …
בכל פעם שבכיתי מכעס, אמי ז"ל נהגה לומר לי : "… יעלי, מה הטעם, עיניהם של האחראים למחדלים קהות, אוזניהם ערלות, לבם נעול…. זה כמו לדבר אל קירות…"
ומה אני עושה כעת ? במקום לדבר אל קירות, אני כותבת על קירות.
במהומת הימים האחרונים, הוצפתי שוב בתסכול רב.
איך יתכן, שנערים בגיל 18 הנקראים לשירות צבאי, כדי להגן בגופם על גבולות המדינה שלנו ועל חיינו, הם " גברים מספיק " כדי לעשות זאת, בעוד בניהם בני העשרים פלוס של "נבחרי הציבור",
הם בסה"כ " ילדים "…
גיא האהוב שלי, הנכד של אמנון ושלי, חייל, כן, חייל, בצבא ההגנה לישראל ( למי ששכח את משמעות המילים המסתתרות מאחורי צה"ל ) והוא יודע היטב את חובותיו ואת זכויותיו, כי חונך על ערכים של כבוד והערכה ומה מותר ומה אסור ומה ראוי ומה פסול…..

בתום יום האזכרה האחרון לחללי מלחמת יום הכיפורים, חסר היה תקציב לסיים את הטקס בהמנון,
רתחתי וכתבתי גם אז על "הקיר", כי לא חסר היה תקציב להוציא ארבעה מטוסים לאוגנדה לטקס אזכרה אחר…
ואולי באמת, לנוכח המציאות של היום, קצת חסר טעם לשיר את מילות ההמנון " עוד לא אבדה תקוותינו "…
פשוט עצוב לי נורא היום…
יעל אריאל שגיב 14/01/2018


יעל, העולם מתנהל בדרך עצובה מאין כמוה. אלה המנהלים את המדינה אינם רואים את ההולכים, אלא אם כן מדובר במישהו משלהם, כנראה. ציבור החללים מוטל הצידה וטובת הציבור [קשישים, שולים, ניצולי שואה וכל החלשים] איננה נוגעת לקצה הצפורן של איש מהם. לי אזלו הדמעות מהבושה והבזיון. הצעתי היא לא לצפות לשום דבר כי התוצאה היא רק העמקת עגמת הנפש. אנחנו איתך, החברים שיודעים, שכואבים, שרואים בדממה את מה שאין בכוחנו לתקן. הלוואי ויכולנו. חיבוק ענק.
עופר עידן 14/01/2018


אמא אהובה שלי , מבינה את תסכולך אך מזכירה לך שאת זו שלימדת אותי שלא לבזבז אנרגיות על כעס מיותר ..
תמיד יש תקווה,
גם כשענני שחיתות וחוסר צדק מסתירים אותה לפעמים.
גיא משרת בצבא באהבה וגאווה ויש עוד רבים כמותו.
איילת הראל עזר 14/01/2018


האמת שחוץ מקבלת דברייך הקשים ולהצטער עליהם, אין לנו אנשי הגדוד והחטיבה הרבה מה להוסיף על אותם דברים שכבר אמרנו, לחיבוק שכבר נתנו, לדמעה שכבר ירדה מעיננו. לא, אין בפינו הרבה דברי נחמה נוספים, כי אנו יודעים כיום שיש דברים שהזמן אינו מרפא. הפינה של אלה "שנשארו צעירים" עם תמונה אחרונה מגיל העשרים, רק מעלה מדי פעם את השאלה המהדהדת בראש, ומה היה קורה אם היה נשאר בחיים? ואיך החיים היו נראים אז…
יעל היקרה, הרבה דיברנו מאז שיחתנו הראשונה על רכס חמדיה ונמשיך לעמוד בקשר גם הלאה. אבל, עדיין עומדות לעיני גלויותיך שנשארו ללא מענה.
יהי זכרונו של אמנון ברוך ונשמח באיילת ובגיא.
יוני נוקד 14/01/2018


אשריי שזכיתי לפרי האהבה – איילת ,ולבונוס הנפלא : גיא, ליאור ואופיר.
יעל אריאל שגיב 14/01/2018


יעל היקרה. שותפים לכאבך . כתיבתך אכן מבטאת את הכעס. כל שנותר לנו הוא להתמקד בטוב ,בבריאות ובאושר. חיבוק חם ואוהב מאיתנו.
יהודה מגן 14/01/2018


amnonarielpic2

חסה נוב 68 , טירונות

אמנון עם החיוך והלב הענק לחיצת היד החזקה חבר.. מתגעגע.

אלי נוסבאום 15/01/2017


ענת, "גיסתי הקטנה", כפי שאני מכנה אותה עד היום, השתתפה בכנס אחים שכולים באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר. אני מעלה כאן את מה שאמרה באומץ רב מעל הבמה :…
"שמי ענת הלפרין, אחותו של אמנון אריאל ז"ל.
הייתי בת 10. אמנון, אחי הבכור, היה נשוי ליעל, שהייתה בחודשי ההיריון האחרונים.
מעט לאחר הבשורה על מותו, ילדה יעל בת. המצב בבית השתנה:
יעל ובִתה עברו לגור בביתנו, והוריי, מבלי לבקש את הסכמתי, החליטו שעליי
לעזוב את חדרי לטובת השתיים.
כולם היו כל כך עסוקים בשכול, ובתינוקת החדשה, שפשוט נשכחתי.
כשקראו לכל הילדים ששיחקו ברחוב לבוא הביתה עם רדת החשכה, הייתי האחרונה שנשארה לשחק,
אף אחד בבית לא הרגיש בחסרוני ולא טרח לבוא לקרוא לי.
הפסקתי לחלוטין ללמוד, המורים נתנו לי ציונים טובים שלא הגיעו לי, רק כדי לא להעציב את ההורים.
ולכל מקום שאליו הלכתי רדף אותי המשפט "תהיי ילדה טובה בשביל אימא ואבא.
גם ככה קשה להם מאד. אל תעציבי אותם".
שנים תהיתי מדוע לא היה אף לא אדם אחד, שראה לאיזה בור אני נופלת, ולא הבין שגם אני נפגעתי.
גם אני אבדתי את אחי שכל כך אהבתי… אבדתי את הוריי, אבדתי את משפחתי כולה….
אדם אחד היה צריך להיות שם בשבילי… ולא היה… "
יעל אריאל שגיב 13/01/2017

amnonarielpic1

האלוף אריאל שרון ז"ל מבקר בבית החולים את אמנון אריאל שנפצע במהלך מלחמת ההתשה ונהרג במלחמת יום הכיפורים.

אלי הררי 13/01/2017


אני מעלה את סיפורו של סמ"ר אמנון אריאל ז"ל בעת שירותו הסדיר בגדוד 79 ועל ההיכרות שלי איתו. אמנון נפל במלחמת יום כפור במסגרת חטיבה 600

אמנון היה ממחזור נובמבר 1968 והגיע לגדוד 79 לפלוגה ג' יחד עם חבריו למחזור בסוף חודש אפריל 1969 כדי לעבור – צמ"פ. אמנון היה בחור רציני, שקט ועם זאת ערני ונבון מאוד. הוא היה חברותי והיה מקובל על ידי חבריו מפקדיו. הוא אהב לשרת בטנקים. לאחר הצמ"פ הגדוד ירד לקו התעלה לגזרה המרכזית של התעלה. זאת הייתה התקופה של מלחמת ההתשה. לאחר שהגדוד עלה מקו התעלה יצא אמנון בחודש דצמבר 1969 עם חבריו לקורס מפקדי טנקים. באמצע חודש מרץ 1970 חזר אמנון לגדוד 79 ושרת כמט"ק בפלוגה א'. בתחילת חודש מאי 1970 כשפלוגה א' בת שרת נמצאה בקו התעלה באזור החווה הסינית פתחו המצרים בירי ארטילרי לעבר האזור. כתוצאה מכך נפצע אמנון באורח בינוני ופונה לבית חולים בארץ. שם טופל ולאחר ששוקם הוא הועבר לשרת בימ"ח ברפיח. לקראת סוף שחרורי מהשרות הסדיר נשלחתי ממפקדת הגדוד שלי לרפיח לשמש כסמל מחלקתי של מחלקת טנקים מסוג פטון ישנים שהייתה מוצבת באזור הממשל בעזה. שם פגשתי את אמנון. היות ושנינו היינו חיפאים נוצר קשר טוב בינינו והיינו חברים. מה שזכור לי במיוחד מאמנון שהוא הקפיד מאוד על הופעתו החיצונית ותמיד סיים את דבריו עם חיוך גדול ומבויש.
יהי זכרו ברוך!!

Amnon3

יהודה בריל 28/10/16


אמנון היה בן רמת שאול .שם התגוררתי . אני זוכרת אותו כמו שאתה מתאר. תמיד חייכן.
רונית סולומון 28/10/2016


מוקדש באהבה לזיכרו של סמ"ר אמנון אריאל שנפל בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23 בלבד !

ארבעה שבועות חלפו מאז פרצה מלחמת יום הכיפורים ובארבעה בנובמבר 1973,
שב יעקב, אביו של אמנון אהובי מסיני, ואמר לי את הנורא מכל :
"… לא יהיה לנו אמנון יותר… "
חיפושיי אחר אמנון, ממנו לא שמעתי מאז יצא למלחמה, תמו…
חיפושיי אחר משמעות החיים שלי, ללא אמנון, החלו …..
השעות, הימים והחודשים מלאו בחוסר אונים מול מציאות חדשה,
מציאות של חיים, ללא האדם אותו אהבתי כפי שלא אהבתי מעודי,
והוא הרי האיש לו נישאתי רק שנה קודם לכן, אבי העובר שברחמי
והחבר הכי טוב שלי, בעולם… ותהיתי . . .
איזו משמעות יכולה להיות לחיים כאלו, המלאים בכאב, בעצב נורא ובתסכול.

איילת בתנו נולדה ארבעה חודשים לאחר מכן.
ושוב מצאתי עצמי במציאות חדשה … אני אימא….
את השמחה הגדולה שבהבאת חיים חדשים לעולם והיותי לאם בפעם הראשונה
לא חוויתי אז. הולדתה של איילת רק חידדה והעצימה את הכאב, שהיה כבד מנשוא.
כולם היו שם בשבילי. הורי ואחי הצעיר והוריו של אמנון, אחיו ואחותו וחברים וחברות … ואיילת שלי . . .
והרגשתי שדבר לא משמח ממש ודבר לא מרגש, לא אמבטיה ראשונה, גם לא צעדיה הראשונים של ילדתי המקסימה,
גם לא לשמוע אותה קוראת לי בפעם הראשונה "אימא". כי הכל הרי, יכול היה להיות אחרת.
האמנתי אז, שעל מנת להיות ראוייה לתמיכתם של הסובבים אותי ועל מנת להיות ראוייה להיות לאיילת לאם,
עלי לכלוא את הכאב והעצב אי שם עמוק בפנים ולהקרין תעצומות נפש, שלא היו שם כלל.
וכמה שנאתי לשמוע את כולם מלחשים מאחורי גבי : "… כמה שהיא חזקה…"

וחשבתי לעצמי, שהשכול הוא מן סוג של מאסר עולם, בכלא של יתמות ויגון,
רק שאין מי שינקה ממנו שליש, בגין התנהגות טובה.
בקרתי לאחרונה ברחוב אורן ברוממה, השכונה בה גרנו אמנון ואני.
השתילים שניטעו אז בקדמת הבית הפכו לעצים, השביל שהוביל אל הבית,
אותו שביל בו נפרדנו ערב המלחמה, הפך להיות רחוב סואן, הומה אדם ורכב,
ותחושת החמצה נוראה היכתה בי שוב. ההחמצה של אמנון לחיות חיים מלאים.
על איילת דברנו רבות לפני שנולדה. הבטחתי לאמנון בת, הוא הרי הזמין ילדה
עם שיער כזה חלק וארוך ארוך והחלטנו שנקרא לה איילת.
אני קיימתי את הבטחתי, אך אמנון כבר לא היה איתנו.
גיא, ליאור ואופיר, הנכדים שלנו…. כל כך עצוב לי, שאמנון לא שותף לחווייה נפלאה זו
השמורה רק לסבים ולסבתות…
יש האומרים שנכדים הם דרכו של אלוהים להודות לנו, ההורים,
על שהמשכנו לגדל את ילדינו, על אף שהוציאו אותנו מדעתנו…
וכשעמדתי שם, בפתח הבית ברוממה, מחיתי דמעה. הבנתי גם את החמצתי שלי, כאימא.
לחוות חווית גידולה של ילדה שהגיעה לעולם מאהבה, ללוות אותה מינקות לילדות
ומילדות לבגרות ולהוביל אותה לחופה – וכל אלו בתוך וואקום נורא.

ההחמצה הגדולה מכולן, היא של איילת, גיא, ליאור ואופיר, שלא זכו מעולם להכיר
את אבא – סבא אמנון, כפי שזכיתי אני להכירו.

חלפו 38 שנים מאז המלחמה הפרטית שלי, מלחמת יום הכיפורים.
היו מלחמות לפני והיו מלחמות אחרי והיו מבצעים ופעולות תגמול
ובכל יום זיכרון שעובר, מתארכת הרשימה. נוספים כל כך הרבה שמות,
כל כך הרבה עדויות לחיים צעירים שנגדעו באיבם.
משפחות רבות הצטרפו אל משפחת השכול ובטוחני שהעצב ממלא את כולנו.

ואני נזכרת בשאלה הגדולה ששאלתי אז, לפני 38 שנים – מהי משמעות החיים המתנהלים בצילו של השכול ?
היום אני כבר יודעת מהי משמעות החיים שלי.
משמעות החיים שלי פשוטה בתכלית – היא לחיות את החיים ולמלא אותם באהבה,
ללא שיפוט, ללא תנאי וללא גבולות.

אני מבקשת לנצל הזדמנות זו של לפני יום הכיפורים ולפנות אל כל אחד ואחת מכם.
בואו נניח לדיעותינו האישיות והפוליטיות השונות ונכבד גם את אמונתו של הזולת.
נניח לשוני שבינינו להיות אך נתמקד במכנה המשותף לכולנו :
מכנה משותף של צורך ורצון, לחיות, לאהוב את החיים ולכבדם.
להביא חיים חדשים אל העולם ולאהוב אותם ללא גבולות.

הגיעה העת לבנות גשר בין כל הפערים, המחלוקות והדיעות המנוגדות
ומתוך כבוד הדדי לבנות יחד חיים טובים יותר לעצמינו, לילדינו, לנכדינו
ולדורות שאחרינו… כאן בביתנו …. במדינת ישראל.
בברכת שנה טובה, מועדים לשמחה, גמר חתימה טובה והרבה הרבה אהבה !
יעל אריאל


התגייסנו באותו יום, שנינו חיפאים, המספר האישי שלו עוקב לשלי. עולות בראשי תמונות, חוויות וזכרונות משותפים מהטירונות. לאחרונה חידשתי קשר עם יעל, אלמנתו, שהיתה כבר אז חברה שלו. גם אחרי יותר מ 40 שנה זה לא נתפס ולא מובן איך הזמן טס. אנחנו זכינו לשרוד ואף ליהנות והם שילמו בחייהם ונותרו בזכרוננו צעירים ויפים כמו בתמונות.

יוחנן צנגן


לו חיית…

לזכרו של אמנון אריאל ז"ל , יליד 14.1.1950.

לו חיית אמנון, היית חוגג היום את יום הולדתך ה – 66. לו חיית, היית זוכה להכיר
את פרי אהבתנו – איילת ואת שלושת נכדינו המדהימים, גיא, ליאור ואופיר …
אבל אין " לו " … כי שעון העצר של חייך, נדם… ולעולם…
לפני יומיים שלח לי חבר מצגת נופים יפיפייה, שפס הקול שלה הוא שיר הנושא של הסרט
"סיפור אהבה"… הוצפתי בזיכרון מאי שם בזמן, כשהלכנו לראות את הסרט שהוקרן
בבית הקולנוע של אז, בקריית אליעזר בחיפה… בכינו ובכינו, ללא בושה, מתסכול וצער
על סופו הטראגי של סיפור האהבה …
יצאנו מהסרט חבוקים ובטוחים באהבתנו הגדולה שלא תיגמר, כי לנו, זה לא יקרה לעולם.
שנתיים מאוחר יותר, ליום הולדתך ה 20 , נתתי לך במתנה את תקליט הסינגל
של אנדי וויליאם " סיפור אהבה" , עליו כתבתי : "לאמנון, שיהיה אותו דבר, רק שלא ייגמר !! יעל."
אני מנצלת הזדמנות זו של פתיחת הפרויקט המבורך של "ימי הולדת לנופלים" מחטיבה 600
לא כדי לספר על אישיותך המיוחדת, על כישרונותיך, או על גבורתך בקרב בו נפלת,
אלא כדי לספר על האהבה הגדולה לה זכיתי, על הזיכרונות המשכרים והמתוקים שצברתי בחיי אתך ועל הזכות הגדולה שהייתה לי, לחיות באהבה עם האיש שבחר לבי…
כן, כגודל האהבה, כך גודל השבר… אך אני עדיין מרגישה "ברת מזל"… אני מברכת
על כל הטוב שהיה, על האושר העצום ועל המקום הזה של להיות אוהבת ונאהבת …
גם אם לזמן קצר…
אז ביום הולדתך זה ולזכרך , אני מצרפת קישור ל 3 שירים שבחרתי בקפידה אותם מקדישה אני לכל האוהבים והאוהבות. .. אהבה היא מקום נפלא להיות בו….!!!

Amnon1 Amnon2

(Love Story – Originally sung by Andy Williams (with Lyrics

(Barbra Streisand – Woman in love (with lyrics
One Sweet Day – Mariah Carey – Boyz II Men

 

יעל אריאל


אפרט את פרטי עדותו של אחד משלושת הטנקיסטים ששרדו את הפגיעה של שני הטנקים:
הטנק של אמנון אריאל נפגע וכל הצוות פונה על ידי הטנק של מוטי זילבר. הטנק של זילבר נפגע בסמוך לתעוז טלוויזיה. רפי בוק ועוד שלושה חיילים יצאו מהטנק הפגוע ומלטו את עצמם לתעוז. גולהכט היה פצוע קשה ולא היתה דרך לטפל בו, מת מפצעיו ממש בסמוך לגדר המתחם. רפי בוק ועוד שני אנשי צוות חולצו למחרת היום על ידי נגמש מגדוד 184.

יוני נוקד 09/04/2016