berkman-shmuel

סמל ברקמן שמואל

נפל ביום 22/10/1973 ציר לקסיקון, גדוד 410.

שמואל (סיומה), בן הלינה ובוריס, נולד בריגה שבברית-המועצות ביום ט"ו באדר תש"ח (26.2.1948). בשנת 1958 עלה עם הוריו לארץ והמשפחה התיישבה בקרית-ים ואחרי-כן עברה לקרית-חיים. שמואל, או ז'ונל'ה בפי הוריו, היה בנם בכורם, ילד טיפוחיהם היקר, אשר לו הקדישו את מיטב זמנם ומרצם. אחותו נולדה אחת-עשרה שנה אחריו. לאחר שנת לימודים אחת בריגה השלים שמואל את לימודיו היסודיים בבית-הספר "מפלסים" בקרית-ים, שם נתגלו כישרונותיו, אם כי התקשה לא מעט בקליטת השפה העברית. שמואל המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון "רודמן" בקרית-ים, אך עד מהרה נוכח כי הוא נוטה למקצועות הריאליים, ועבר ללמוד בבית-הספר להנדסאים שליד הטכניון. שמואל היה תלמיד מצטיין בבית-ספרו. סיפר חברו מיקי: "את שמואליק הכרתי מילדות. כאשר אני מנסה למצוא קו חוזר באישיותו, בולטת לעיני במיוחד השאיפה שלו להתקדם ולהצליח. שמואליק הגיע לבית-הספר להנדסאים לאחר שנתיים של בית-ספר תיכון עיוני, ללא הרקע הטכני שמעניק בית-הספר המקצועי. הודות לשאיפותיו ולכוח רצונו, היה עד מהרה תלמיד מצטיין בכל המקצועות הטכניים. משסיימנו את הלימודים בבית-הספר, נקבע שמואליק כתלמיד המצטיין של המחזור." פעילותו של שמואליק לא הצטמצמה רק ללימודים. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, השתתף בתחרויות הקליעה האזוריות, שנערכו מטעם הגדנ"ע, וניגן באקורדיון. אחותו ספרה עליו, שהיה פטריוט קיצוני. אהב לטייל ברחבי הארץ, תמיד התווכח בהתלהבות על עתידה של המדינה, ובמלחמת ששת הימים, לאחר שנדחתה בקשתו לגיוס מוקדם, התנדב לעבוד במפעל לייצור נשק.

שמואל גויס לצה"ל במחצית פברואר 1968, הוצב לחיל החימוש, ושם עבר קורס טכנאי צריח. בתפקיד זה שימש כל ימי שירותו. בתקופת שירותו כתב שמואליק ספר ובו הסביר את עקרונות ההפעלה של התותח בטנק 'שרמן' ואת שיטות אחזקתו. הספר הוצא לאור על-ידי מפקדת קצין חימוש ראשי. בתעודת השחרור שלו מהשירות הסדיר צוין: "מילא את תפקידו ביעילות ובמסירות. בעל רמה מקצועית גבוהה."

במחצית פברואר 1971 סיים שמואל את תקופת שירות החובה שלו ומשיצא לחיים האזרחיים החל לעבוד במפעל "סולתם". יחד עם זאת, הכין את עצמו לקראת הלימודים בטכניון, בפקולטה להנדסת תעשייה. ואמנם, הוא התקבל ללימודים בטכניון ונמנה עם הסטודנטים המצטיינים בפקולטה. באוגוסט 1972 נשא לאישה את חברתו הדסה, שלמדה גם היא והם המשיכו בלימודיהם ובו בזמן בנו להם יחד את חיי המשפחה החדשים. אותו זמן התגורר בנוה-שאנן.

במלחמת יום-הכיפורים הצטרף שמואל ליחידתו בחזית הדרומית. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נהרג מפגיעת טיל הסקאד שנפל על חניון המפקדה העיקרית של גדוד 410 על ציר לקסיקון צפונית לראש הגשר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות.

במכתב תנחומים למשפחה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "שמואל היה חייל מסור וחבר נאמן. שמואל היה אהוד על כל מי שהכירו." אמרה עליו אחותו האהובה: "בשבילי היה שמואליק מעין אב שהתווה את ראשית דרכי ורצוני להיות סמל הצניעות, ובשביל חבריו היה מנהיג. כשם שאני הערצתי אותו וצייתי לכל פקודותיו ובקשותיו, כן עשו גם חבריו. אלא ששמואליק היה מנהיג נעים הליכות. הוא היה איש משפחה חם מטבעו שנתן כבוד להוריו וגם לאחר שהתחתן שמר על קשרים הדוקים אתי ועם הורינו. אני תמיד התגאתי בשמואליק. כששמואליק היה נכנס הביתה, היה הבית נמלא אור." מפקדו, סגן-אלוף טוביה, כתב לזכרו: "צנום, עיניים צרות, שנעשות צרות עוד יותר, תוך כדי חיוך, שכמעט תמיד נסוך על פניו, בלורית מטופחת והבעה 'ממזרית'. – כך הכרתי את שמואליק לראשונה. בטחונו העצמי היה תכונה דומיננטית באופיו. זכורים לי מקרים רבים שנהלנו ויכוחים, בהם ניסה שמואליק להוכיח שהוא מבין ויודע את הדברים טוב יותר וכשחשב שצדק, לא היסס להתנצח עם מפקדיו. 'בוא נתערב שאתה לא צודק' – היה נוהג להתריס ומיד מרצה בשטף דיבורו על תיאוריות, המנסות להוכיח שבעצם חוץ ממנו – אין מי שמבין בבעיה. ההתערבויות היו מרכיב קבוע ביחסי העבודה שביננו וכשנוכח שטעה, ידע להפסיד בכבוד. לפעמים מצאתי את עצמי מהרהר: מאיפה שואב בחור צעיר זה את הכוח הפנימי להתמודד עם קצינים, שהיו מבוגרים ממנו בשנים, באותה נימה המפגינה ביטחון עצמי כה רב. כמה אופייניים לו הגאווה והביטחון העצמי והכושר להחדיר תחושות אלה בקרב חבריו. בחיוך התמידי הנסוך על פניו שבה שמואליק את לב חבריו והישרה על סביבתו אווירה טובה, תוך גילוי חוש-הומור בריא."

שמוליק ברקמן היה טכנאי הצריח בחוליה הטכנית של "כלוד", נהרג ב-22/10/1973 מפגיעת טיל ה"סקאד" על המפקדה העיקרית של גדוד 410 על ציר לכסיקון צפונית לראש הגשר.
מאותה פגיעה נהרגו עוד 7 חיילים בינהם גם החובש הפלוגתי של כלוד (אברהם בלום) וטנקיסט נוסף (גרשון טייכמן) שצורף לזחל"מ החוליה הטכנית שלנו.
מחליפו של שמוליק , רפי בובליל (חייל בסדיר) שהיה איתנו כחודש וחצי אחרי ששמוליק נהרג, נפטר אחרי אשפוז של שבועיים נוספים ב-26/1/1974 ממחלת הצהבת בבית חולים במרכז הארץ.
יהי זכרם ברוך!!!
דוד פישמן 25/02/2017