viner-arial

סגן ויינר אריאל

נפל ביום 20/10/1973 "מיסורי", גדוד 410.

אריאל, בן חסיה וישראל, נולד ביום א' בשבט תש"י (19.1.1950) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי בקרית-משה ובבית-הכרם בירושלים, והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "עומריה", שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. אריאל היה תלמיד מעולה, חרוץ ושקדן, שידע ללמוד להנאתו, הצטיין במקצועות ההומניים ובמקצועות הריאליים כאחד, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. אריאל נמנה עם חברי תנועת "הצופים" וברבות הימים הדריך והיה ראש גדוד בשבט "מודיעין". בימי החופשות מבית-הספר התיכון עבד במשמרות לילה במאפייה, כן עבד כמדריך בתנועת" הצופים" ובמכון על-שם פאלק. הממונים עליו במכון העידו עליו, שהיה "עובד נאמן, דייקן ואחראי וחבר טוב לכולם." הוא היה חובב ספורט והיה שחיין נלהב. את רוב זמנו הפנוי הקדיש להאזנה למוסיקה. אריאל היה אדם עליז ואופטימי מטבע ברייתו. היה לו חוש הומור מצויין, הרבה להתלוצץ ולהתבדח ורוחו היתה טובה עליו תמיד. הוא היה איש שיחה נעים, שדבריו ערוכים בהיגיון ובטעם, ולרוב נסבו ויכוחיו על בעיות החברה והמשק בישראל. אדיב היה, מנומס ונעים הליכות, חברותי וקל להתיידד, נוח לבריות, מאיר פנים לזולת ולא מרבה לכעוס. נדיב-לב היה ואהב לעזור לכל אדם. מטבעו היה ישר-דרך ועניו, איש-אמת ובעל מצפון. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, נסע לארצות-הברית והדריך שם במחנה-קיץ של נוער יהודי. כשחזר ארצה, הרבה להתכתב עם ידידים שקנה שם, וחניכיו, כשבאו ארצה, הירבו לבקרו.

אריאל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1968. אמנם, הוא עמד בהצלחה במבחני הכניסה לפקולטה לרפואה, ויכול היה להצטרף לעתודה האקדמית, אך הוא סירב ורצה תחילה למלא את חובתו לצה"ל. הוא ביקש להתנדב לחיל-האוויר, אך הוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון", בקורס למפקדי טנקים, בקורס לקצינים ובקורס לקציני שריון. בבית-הספר לשריון היה מדריך תותחנות וחודשים אחדים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. הוא היה קצין אחראי ומעולה, מסור לתפקידו ודבק במשימות שהוטלו עליו. מפקדו העיד עליו, שהיה "נכון להיחלץ לכל משימה, אפילו היה הדבר כרוך בסכנה רבה, מסור ודואג לחייליו והיה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו." לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה נקרא לעתים מזומנות לתקופות של שירות מילואים. באוניברסיטה העברית בירושלים למד בפקולטה לכימיה והיה בה תלמיד מצטיין, אך כשהחלו להעסיק אותו בעיות החברה והמשק, פנה ללמוד כלכלה.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס סגן אריאל ונשלח כמפקד יחידת טנקים לחזית בסיני להשתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. בקרב שהתחולל ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) במתחם "מיסורי" ליד "החווה הסינית", נפגע הטנק של אריאל פגיעה ישירה והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. בחפציו נתגלה יומן שניהל בימי הקרבות, מן ה-6 באוקטובר עד ה-18 בו.

האוניברסיטה העברית בירושלים הוציאה לאור ספר בשם "נזכור", לזכר תלמידיה שנפלו במלחמה, ואריאל בתוכם; שבט "מודיעין" של תנועת הצופים בירושלים הוציא לאור חוברת לזכר יקירי השבט, שמסרו נפשם על הגנת המולדת.

Weiner Ariel

אריאל ויינר ז"ל 1950-1973

יומן שכתב אריאל מיום הגיוס למלחמה 06/10/1973  ועד 18/10/1973.
אריאל נפל ביום 20/10/1973

מיזם "הלב זוכר", 23,545 לבבות מקרמיקה לזכר חללי מערכות ישראל.

Ariel Pic1

מלי כהן 19/01/2018


את היום ההוא לא אשכח לעולם. עמדנו בפריסה מדרום למיסורי, ממתינים להחלטות לקראת הבאות. הטנקים היו בפיזור מרחקים, למקרה של תקיפה אווירית, וכל צוות עסק בהכנות ונקיונות לקראת הקרב הבא. אנחנו ארגנו את הצריח ופינינו ארגזי תחמושת מיותרים שהתגלגלו על הרצפה התחתית, כאשר את מרביתן זרקנו החוצה בגלל העדר מקלע 0.5. לפתע התפוצץ מימין לנו טנק ועמוד אש ועשן התמר ממנו. בכל הטנקים היו כאלה שקפצו משמחה כי המחשבה הראשונה היתה על טנק מצרי שהיה בסמוך לגדוד. לאחר בדיקה ומפקד קשר התבררה הזוועה ואיתה האמת: הטנק של אריאל ויינר הוא הטנק שחטף סאגר שקט ומדוייק. המשך העבודות התבצע בשקט נוראי ובמחשבות כיצד ניתן להתגונן מפני הטיל הבלתי נראה הזה. המליושקה. הכרתי את אריאל מבסל"ש לתקופה בעת שרותנו שם. היה קשה והנחישות להמשיך רק גברה. תודה לאלי הררי ולכל העוסקים בפרוייקט ימי הולדת לחברינו שנשארו כל כך צעירים.
עופר עידן 30/01/2018

סוזי בהט: תודה עופר. את הספור על הפגיעה בט ד דל אריאל ואיתן שמעתמ מדודי גינצבורג שלמד עם איתן שלי באוניברסיטה וממשיך להגיע ביום הזיכרון לאזכרה. הם שרדו את הקרב בחווה הסינית ונהרגו מטיל הסאגר ב 20.10. גלויות הגיעו גם מאיתן עד ל20.10 .יהי זכרם ברוך. תודה שאתה זוכר ומזכיר.תודה לעוסקים בפרויקט זה .מאד חשוב לי .

עופר עידן: המעט שניתן לעשות זה לספר על חברינו. הם ראויים לכך.

עמליה פילוסוף כהן: עופר, האם אתה יודע מי היה הרביעי בטנק?

עופר עידן: עמליה, לצערי לא. באופן אבסורדי קרה דבר עצוב בגדוד 410. מייסד הגדוד, אמנון מרטון, המציא טופס ששמו היה "צמרת". הטופס היה אמור להכיל מידע יומי על הצוות, המלאי, הרקמ והתקלות למיטב זכרוני. למרות התרגול בעבר, לא היו רישומים בזמן אמת של אנשי הצוותים במהלך המלחמה, מה גם שאנשים הוחלפו לפעמים מספר פעמים ביום. לעתים באמצע קרב ממש. אם נוסיף לכל אלה את העובדה העצובה שחלק מהטנקים נפגעו במהלך קרבות [9 באוקטובר, מיסורי וכאלה] ולא היה ידוע עליהם כמעט דבר עד תום הקרבות וגם אחר כך – הרבה מידע נותר חסר. אבל: נחצ'ה בן שלום, קצין הסיור של הגדוד, עומד להוציא ספר מפורט במיוחד. אם יש למישהו מידע על כל ארבעת אנשי הצוות – אין לי ספק שהמידע גם בידיו. אם את יכולה ליצור איתי קשר בפרטי – אתן לך את מספר הטלפון שלו או שתמצאי אותו באתר החטיבה בשם מנחם בן שלום, ירושלים. שווה בדיקה אם זה חשוב.

עמליה פילוסוף כהן: זכורר לי שם משפחה אפרת אם אני לא טועה

סוזי בהט:  אני סוזי אפרת בהט , אלמנתו של איתן אפרת שהיה הנהג בטנק של אריאל ויינר. הסיפור של עופר מתאים למה שסופר לי לפני שנים . ב.אמשיך לחקור על קורות הט ק הזה דלחם יחד כל המלחמה עד הסוף המר ב 20.10.73, הנייד שלי 0522239981

 

עמליה פילוסוף כהן: אז הקברים שלהם אחד ליד השני נכון?

 

סוזי בהט:  לא. איתן קבור במושב ניר צבי .שם גדלנו ושם היה ביתנו. אריאל קבור בהר הרצל.

 

עופר עידן: חדשות ממנחם בן שלום: איש הצוות הרביעי היה יצחק זלצמן ז"ל. בהנחה שלא חל קצר בתקשורת – הבעיה נפתרה. ליל מנוחה


בעלי איתן אפרת ז"ל נהרג יחד עם אריאל באותו הטנק. איתן היה נהג הטנק שנפגע פגיעה ישירה ב20.10.73 , כ"ד תשרי, במיסורי. איתן ואריאל שרתו יחד בסדיר ובמילואים. היו חברים קרובים.
סוזי בהט 19/01/2018


בתיקיית כתבים בדף לזכרו של אריאל ויינר אפשר לקרא את סיפור המלחמה שלו כפי שכתב על גבי הגלויות ששלח הבייתה עד 18/10/1973.
ב- 16/10/1973 הוא כותב בגלויה על ההתחברות לגשר הגלילים.
אריאל נפל בקרב על החווה הסינית ב- 20/10/1973.
יהי זכרו ברוך!
דוד פישמן 19/01/2018


בגלויה האחרונה שלו מאותו הבוקר של ה20 הוא כתב כל הכבוד לצהל
עמליה פילוסוף כהן 19/01/2018


כבד (יומן המלחמה שכתב אריאל א.כ). הכרתי את אריאל עוד מבסל"ש בו הדרכנו שנינו. ביום בו נפל עמדנו כולנו בהכנת הטנקים להסתערות על מיסורי, קרב שנדחה ליום המחרת והיו מאבקים בצמרת [מידע בדיעבד] האם זה היה נחוץ בכלל. יהודה גלר נתן לנו, אנשי צוותו, פקודה להכין את הצריח ולהפטר מכל דבר בתוך הצריח שעלול להפריע לנו בהסתערות. על רצפת הצריח אגרנו ארגזי תחמושת של מקלע 0.5 מיותרים, כי מקלע לא היה לנו. שניים מהארגזים עברו הסבה ומילאנו אותם ברימוני רסס בדיוק לשעת קרב כמו זו המתוכננת והתקלות עם חי"ר מצרי. כדי להבחין בין שני אלה וכל יתר הארגזים, ליפפנו את הידיות בסרט בידוד דביק. בכל ארגז כזה הנחנו בזהירות סמרטוטים כדי לרפד את הרימונים, שכבה על שכבה, למנוע אסון לא רצוי. ידענו מקרבות קודמים כי הרימונים בתאים הזמינים לא יהיו מספיקים ולשמור את הרימונים בזבילי הקרטון היה יוצר קושי בשליפה. כשזרקנו את כל ארגזי המקלע, שכחנו את הרימונים המסומנים והם נזרקו החוצה אחר כבוד. בקרב על מיסורי גילינו בזוועה את הטעות. אבל ביום ההתארגנות, כשהכשרנו את עצמנו לקרב על מיסורי, התפוצץ מימין לנו טנק במרחק של עשרות מטרים ופטריה שחורה עלתה ממנו. היינו בטוחים שהכלי הפגוע היה מצרי וקפצנו משמחה. לא עברו דקות רבות והתברר לתדהמתנו כי הטנק הפגוע היה של אריאל ויינר. לא מצאנו את נפשותינו על האבדות, על השמחה המיידית שהיתה מיותרת ועל כך שגם מרביתנו היינו חשופים על שטח חשוף כמעט לחלוטין. הסאגרים עשו עבודה מצויינת ואנחנו לא היינו ערוכים לקראתם, בלשון המעטה. הרגע ההוא לעולם לא יימחק מחיי. תודה לאיזכור.

עופר עידן 01/01/2017


את רוב הכשרתי בצבא, מהטירונות ועד סיום קורס קצינים, עברתי ביחד עם אריאל. במלחמת יום הכיפורים לחמנו בגדוד 410. אריאל זכור לי כבחור שקט, חכם, מסור ואוהב לעזור לכל אחד. הסיפור הבא ימחיש עד כמה אריאל היה כן ואמיתי: בסיום מקצועות הטנקים, לקראת יציאתינו לחופשת רגילה נערך מסדר פלוגתי. הפלוגה עמדה לפי צוותים, בראש כל צוות עמד מפקד הטנק ובראש כל שלושה צוותים עמד מפקד המחלקה. כאשר היינו מסודרים התקבל בהצדעה מפקד הפלוגה יוסי בן – חנן, כולנו עמדנו קפואים, ונרגשים מהמעמד. הדבר הראשון ששאל יוסי בן חנן היה "אם יש משהוא שלא מכיר אותי שירים את ידו״ אריאל ויינר ללא כל מורא ופחד הרים ידו וענה "אני המפקד" ואז יוסי בן-חנן ענה לו "תגיד לי חייל לאמא שלך אין כסף לקנות את הלייף" (יוסי בן-חנן, לאחר מלחמת ששת הימים הופיע בשער חוברת הלייף טובל בתעלת סואץ ומניף קלצניקוב).

יהי זכרו ברוך!
איתן כהן