viner-arial

סגן ויינר אריאל

נפל ביום 20/10/1973 "מיסורי", גדוד 410.

אריאל, בן חסיה וישראל, נולד ביום א' בשבט תש"י (19.1.1950) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי בקרית-משה ובבית-הכרם בירושלים, והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "עומריה", שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. אריאל היה תלמיד מעולה, חרוץ ושקדן, שידע ללמוד להנאתו, הצטיין במקצועות ההומניים ובמקצועות הריאליים כאחד, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. אריאל נמנה עם חברי תנועת "הצופים" וברבות הימים הדריך והיה ראש גדוד בשבט "מודיעין". בימי החופשות מבית-הספר התיכון עבד במשמרות לילה במאפייה, כן עבד כמדריך בתנועת" הצופים" ובמכון על-שם פאלק. הממונים עליו במכון העידו עליו, שהיה "עובד נאמן, דייקן ואחראי וחבר טוב לכולם." הוא היה חובב ספורט והיה שחיין נלהב. את רוב זמנו הפנוי הקדיש להאזנה למוסיקה. אריאל היה אדם עליז ואופטימי מטבע ברייתו. היה לו חוש הומור מצויין, הרבה להתלוצץ ולהתבדח ורוחו היתה טובה עליו תמיד. הוא היה איש שיחה נעים, שדבריו ערוכים בהיגיון ובטעם, ולרוב נסבו ויכוחיו על בעיות החברה והמשק בישראל. אדיב היה, מנומס ונעים הליכות, חברותי וקל להתיידד, נוח לבריות, מאיר פנים לזולת ולא מרבה לכעוס. נדיב-לב היה ואהב לעזור לכל אדם. מטבעו היה ישר-דרך ועניו, איש-אמת ובעל מצפון. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, נסע לארצות-הברית והדריך שם במחנה-קיץ של נוער יהודי. כשחזר ארצה, הרבה להתכתב עם ידידים שקנה שם, וחניכיו, כשבאו ארצה, הירבו לבקרו.

אריאל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1968. אמנם, הוא עמד בהצלחה במבחני הכניסה לפקולטה לרפואה, ויכול היה להצטרף לעתודה האקדמית, אך הוא סירב ורצה תחילה למלא את חובתו לצה"ל. הוא ביקש להתנדב לחיל-האוויר, אך הוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון", בקורס למפקדי טנקים, בקורס לקצינים ובקורס לקציני שריון. בבית-הספר לשריון היה מדריך תותחנות וחודשים אחדים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. הוא היה קצין אחראי ומעולה, מסור לתפקידו ודבק במשימות שהוטלו עליו. מפקדו העיד עליו, שהיה "נכון להיחלץ לכל משימה, אפילו היה הדבר כרוך בסכנה רבה, מסור ודואג לחייליו והיה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו." לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה נקרא לעתים מזומנות לתקופות של שירות מילואים. באוניברסיטה העברית בירושלים למד בפקולטה לכימיה והיה בה תלמיד מצטיין, אך כשהחלו להעסיק אותו בעיות החברה והמשק, פנה ללמוד כלכלה.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס סגן אריאל ונשלח כמפקד יחידת טנקים לחזית בסיני להשתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. בקרב שהתחולל ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) במתחם "מיסורי" ליד "החווה הסינית", נפגע הטנק של אריאל פגיעה ישירה והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. בחפציו נתגלה יומן שניהל בימי הקרבות, מן ה-6 באוקטובר עד ה-18 בו.

האוניברסיטה העברית בירושלים הוציאה לאור ספר בשם "נזכור", לזכר תלמידיה שנפלו במלחמה, ואריאל בתוכם; שבט "מודיעין" של תנועת הצופים בירושלים הוציא לאור חוברת לזכר יקירי השבט, שמסרו נפשם על הגנת המולדת.

Weiner Ariel

אריאל ויינר ז"ל 1950-1973

יומן שכתב אריאל מיום הגיוס למלחמה 06/10/1973  ועד 18/10/1973.
אריאל נפל ביום 20/10/1973

כבד (יומן המלחמה שכתב אריאל א.כ). הכרתי את אריאל עוד מבסל"ש בו הדרכנו שנינו. ביום בו נפל עמדנו כולנו בהכנת הטנקים להסתערות על מיסורי, קרב שנדחה ליום המחרת והיו מאבקים בצמרת [מידע בדיעבד] האם זה היה נחוץ בכלל. יהודה גלר נתן לנו, אנשי צוותו, פקודה להכין את הצריח ולהפטר מכל דבר בתוך הצריח שעלול להפריע לנו בהסתערות. על רצפת הצריח אגרנו ארגזי תחמושת של מקלע 0.5 מיותרים, כי מקלע לא היה לנו. שניים מהארגזים עברו הסבה ומילאנו אותם ברימוני רסס בדיוק לשעת קרב כמו זו המתוכננת והתקלות עם חי"ר מצרי. כדי להבחין בין שני אלה וכל יתר הארגזים, ליפפנו את הידיות בסרט בידוד דביק. בכל ארגז כזה הנחנו בזהירות סמרטוטים כדי לרפד את הרימונים, שכבה על שכבה, למנוע אסון לא רצוי. ידענו מקרבות קודמים כי הרימונים בתאים הזמינים לא יהיו מספיקים ולשמור את הרימונים בזבילי הקרטון היה יוצר קושי בשליפה. כשזרקנו את כל ארגזי המקלע, שכחנו את הרימונים המסומנים והם נזרקו החוצה אחר כבוד. בקרב על מיסורי גילינו בזוועה את הטעות. אבל ביום ההתארגנות, כשהכשרנו את עצמנו לקרב על מיסורי, התפוצץ מימין לנו טנק במרחק של עשרות מטרים ופטריה שחורה עלתה ממנו. היינו בטוחים שהכלי הפגוע היה מצרי וקפצנו משמחה. לא עברו דקות רבות והתברר לתדהמתנו כי הטנק הפגוע היה של אריאל ויינר. לא מצאנו את נפשותינו על האבדות, על השמחה המיידית שהיתה מיותרת ועל כך שגם מרביתנו היינו חשופים על שטח חשוף כמעט לחלוטין. הסאגרים עשו עבודה מצויינת ואנחנו לא היינו ערוכים לקראתם, בלשון המעטה. הרגע ההוא לעולם לא יימחק מחיי. תודה לאיזכור.
עופר עידן 01/01/2017


את רוב הכשרתי בצבא, מהטירונות ועד סיום קורס קצינים, עברתי ביחד עם אריאל. במלחמת יום הכיפורים לחמנו בגדוד 410. אריאל זכור לי כבחור שקט, חכם, מסור ואוהב לעזור לכל אחד. הסיפור הבא ימחיש עד כמה אריאל היה כן ואמיתי: בסיום מקצועות הטנקים, לקראת יציאתינו לחופשת רגילה נערך מסדר פלוגתי. הפלוגה עמדה לפי צוותים, בראש כל צוות עמד מפקד הטנק ובראש כל שלושה צוותים עמד מפקד המחלקה. כאשר היינו מסודרים התקבל בהצדעה מפקד הפלוגה יוסי בן – חנן, כולנו עמדנו קפואים, ונרגשים מהמעמד. הדבר הראשון ששאל יוסי בן חנן היה "אם יש משהוא שלא מכיר אותי שירים את ידו״ אריאל ויינר ללא כל מורא ופחד הרים ידו וענה "אני המפקד" ואז יוסי בן-חנן ענה לו "תגיד לי חייל לאמא שלך אין כסף לקנות את הלייף" (יוסי בן-חנן, לאחר מלחמת ששת הימים הופיע בשער חוברת הלייף טובל בתעלת סואץ ומניף קלצניקוב).

יהי זכרו ברוך!
איתן כהן