סיפורים אישיים

הלוחם שלא הכרתי - סיפורו האישי של שרגא בנאי (גדוד 407) ממלחמת יום כיפור

הלוחם שלא הכרתי
סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

שרגא בנאי – גדוד 407

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שרות המילואים השני בחיי. הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי. זמן קצר לאחר שחרורי זומנתי לשרות מילואים למספר ימים עם אנשים שלא הכרתי, למטרת הקמת חטיבת שריון חדשה שנקראה חטיבה 600 ושויכה לאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. אותנו הועידו לתאג"ד, הכח הרפואי שבשטח – ושוחררנו.
בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים. אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית…

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וממקום האיסוף ירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע ושם לתדהמתנו, לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ תוך חציית העיר באר שבע כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון…
לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן, והיינו משוכנעים שתוך ימים ספורים אנחנו בבית אחרי הניצחון המלא על האויב שהעיז לצאת נגדנו ואחרי ש"שברנו להם את העצמות…"
תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים. חברות קרובה שמחזיקה עד היום.
הגענו ישר לתופת, לאחר נסיעה רצופה של 24 שעות נזרקנו ישר ללחימה לאורך ציר "עכביש" המוביל לתעלה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח. פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, לצד המוצבים הנטושים כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

banai1 banai2 banai3
כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת. לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים. כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות ורק אחרי יומיים הגיע כח רפואי נוסף שסייע לנו.
אחרי שבוע לחימה ללא שינה ומים, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה שלא אשכח לעולם. הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.
הלחימה נמשכה, כוחות נוספים נכנסו ואחרי למעלה מחודש הודיעו לנו שנקבל חופשה ל-48 שעות. ההתרגשות הייתה עצומה, מה שהחזיק אותי היה העובדה שכל הזמן חשבתי על חברתי החיילת בת ה18, וכשהגעתי הביתה, למרות גילנו הצעיר, הדבר הראשון שהצעתי לה הוא נישואין. הכל פתאום התגמד, החיים היו כל כך נזילים וחסרי ערך, רוב הגדוד שלנו נהרג והיה מין רצון לסוג של נורמליות והמשכיות.

בחופשה הבאה לאחר מכן – נישאתי (וחזרתי למלחמה ולמילואים למשך חודשים ארוכים נוספים…) חברתי החיילת הלכה בעצמה אל הרב לאו, בקשה ממנו לערוך את החופה, קבלתי כ3- ימי חופש נוספים וחזרתי גבר נשוי. (במאמר מוסגר, היו אלו נישואי בוסר שהסתיימו לאחר שלוש שנים)
לאחר הפסקת האש החלו לצוץ אצל הלוחמים מצלמות, ניסינו להנציח את המקומות, הזכרונות. את שרידי התופת, הכלים הפגועים וכמובן רגעי ההווי.
חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, בהישמע הצפירה, למרות שרותי כלוחם בסדיר ובמילואים במשך עשרות שנים ונפילתם של רבים מחברי, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

banai4 banai6 banai7

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו. בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום… הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב. הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם. הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

banai8 banai9

המלחמה שלי - סיפור המלחמה של דוד זינגר מטק בפלוגה ב' (בסין) גדוד 407

סיפור אישי – המלחמה שלי

סיפור המלחמה של דוד זינגר, מט"ק בפלוגה ב' ("בסין"), גדוד 407.
"היה לי צורך לכתוב ולשתף את קורותי במלחמה הנוראית הזו ולסגור מעגלים ואולי גם לשמוע מאחרים שהיו באותם אירועים.
למרות שהזיכרונות מלווים אותי מידי יום, לקח לי 40 שנה להעלות דברים על הכתב"
הורדת קובץ

סיפורו האישי של ישראל קורט שלחם בגדוד 409

המלחמה שלי

ישראל קורט – גדוד 409

במקור התחלתי כמ״מ בגדוד 407 בפלוגה של גבי ורדי תחת פיקודו של עובד מעוז. בשלב מסויים לאחר שגיורא עוז (במקור גיורא האן) מפקד מפלוגה ז' גדוד 409 (בפיקודו של עוזי בן יצחק) נפל בשבי, חיים כץ שהחליף אותו פגש אותי לאחר שפרסתי זחל והתנתקתי מהפלוגה המקורית שלי (אז פשטו עלי אנשי הקומנדו אותם לכדתי באיומי התותח ובעזרת הצוות והעברנו למודיעין על ציר עכביש) וביקש ממני להצטרף לפלוגה ז' אחרי שסגנו משה קנצוקר נפגע הוא מינה אותי להיות סגנו, אחר כך חיים כץ נפגע, פיניתי אותו לאחור ותפסתי פיקוד על פלוגה ז' (הפכתי להיות זמזם) עמה המשכתי את הלחימה, כך שלמעשה נלחמתי בגדוד 409 שכל הלחימה הייתה בחטיבה 600.
ב 17.10 הופל מטוסו של חגי תמיר, ראינו אותו נוטש כ 2 קלומטר מאתנו, מיד נסעתי לכיוונו כדי לחלצו והגענו אליו לפני שהמצרים הספיקו.
הטנק שלי נפגע מפגז חודר שריון, כמ"פ לא יכולתי לעזוב החלפתי טנק ועברתי לטנק אחר, לקראת הסוף הטנק הזה עלה על מוקש. עליתי על הטנק השלישי וכך נגמרה המלחמה. הצוות המקורי שלי עודד צבי אהוד הלוי ומרצל פישר חזרו לגדוד 407, הם ספרו את כל הקורות אותם והומלצו לצל"ש, הוזמנתי למטכ"ל לוועדה בראשותו של האלוף מנדי ,נדמה לי שקראו לו מנחם מרון. אני סירבתי טענתי שלא מגיע לנו צל"ש משום שזה מה שהיה מצופה מכל אחד, ובפרט ממני כקצין בצה״ל. אני המשכתי במלואים עם גדוד 409.
ברצון אשמח להפגש ולהוסיף סיפורים ולספר את הקורות של פלוגה ז גדוד 409 שהיה שייך כל הלחימה לחטיבה 600.

סיפורו של הרצל לאור על נפילת הסקאד - גדוד 410

נפילת טיל הסקאד מזוית ראייתו של הרצל לאור

זוית ראייה בלעדית של הרצל לאור על טיל הסקד שפגע בנו.

אני ראיתי את הטילים משוגרים. זה היה כמה דקות לאחר שהפגזת פגזי זרחן עלינו נגמרה. אני הסתתרתי בתעלת המיים המתוקים ולאחר הפסקת ההפגזה הרמתי את הראש וראיתי שלש נקודות אדומות עולות ישר למעלה ממרחק רב, בכוון כללי מערב או צפון מערב. לא הבנתי מה אלו, ובדיעבד הסתבר שאלו היו שלשה טילי סקד ששוגרו בכוון הגשרים. לאחר כמה דקות הטיל פגע בקרקע מולי, ראיתי קונוס של אש יוצא מהאדמה אבל לא שמעתי כלום – מערכת השמיעה כנראה נכנסה לרוויה. מאז יש לי פגיעה בשמיעה באוזן שמאל. ראיתי אש ממיכל הדלק של משאית, וראיתי שהמשאית נסעה למרחק של כ-100 מטר והחלו פיצוצים של תחמושל נק"ל ורימונים על המשאית, שנמשכו מעל לשעה. חיכינו בתעלה לגמר הפיצוצים, ולאחר שהמשאית גמרה לבעור יצאנו. הקצינים ערכו רשימות שמיות של מי נמצא ומי חסר, ונתנו הוראה ללכת לישון. אני אמרתי לכמה קצינים שצריך לעשות סריקה שמא יש פצועים. ואכן הם ארגנו סריקה שהייתי שותף בה, אלא שלאחר שמצאנו כמה חלקי גופות מרוסקים לגמרי הסריקה הופסקה.

בדיעבד למדתי כמה דברים: הטיל פגע בחניון הלילה  באמצע הרווח של כ-100 מטר שבין הרכבים של הקמב"צ, התאג"ד והחימוש, לבין המשאיות של דלק ותחמושת. באזור הזה היו כמה חיילים שבישלו ארוחת ערב על מדורה וכולם נהרגו. ייתכן שהם הסתתרו בתעלת המיים המתוקים וכשנגמרה ההפגזה מיהרו לחזור לבישולים, או שהתעלמו מההפגזה כי לא היתה ממש קרובה. היה חייל אחד שנמצא קרוב לכביש בעת הפיצוץ. הוא נרשם כנעדר והגיע למחרת. הוא סיפר שהוא התעורר ומצא את עצמו על הכביש לבד ולא ראה את הרכבים שלנו. כנראה התעורר כמה שעות לאחר הפיצוץ והיה מטושטש. הוא ידע שהמצרים מצפון לנו. לפי הכוכבים החל ללכת דרומה, עד שראה אוהלים, נכנס לאוהל ונרדם. למחרת בבוקר התעורר וגילה שהוא במאהל של החטיבה, ומישהוא הסיע אותו לגדוד. אני דיברתי אתו והוא סיפר לי מה שקרה לו, אבל איני זוכר את שמו.
הסיפור על קצין ההספקה שהסיע את המשאית ידוע, ואני לא הייתי עד לו.

למחרת בבוקר יצאנו לפני זריחה לעמדות יום מפוזרות, ושמעתי שהגיעו חיילי רבנות צבאית לאסוף את שיירי הגופות. ראיתי אחר כך את הפגיעה, היה בור בעומק של כ-6 מטר, בקוטר של כ-20 מטר, וסביבו סוללת עפר בגובה של כ-2 מטר. כנראה הטיל הכיל טונה חומר נפץ – כלומר Scud-C.

קראתי לאחרונה שהטילים נורו על ידי יחידה שלא ברור אם היתה רוסית או מצרית. היו ידיעות על מציאות טילי סקד בידי המצרים, והיה חשש שהם עם ראש קרבי גרעיני.

סיפור המלחמה שלי - שמעון שרון - גדוד 407

סיפור המלחמה שלי

שמעון שרון – גדוד 407

רקע- נהג טנק ומדריך בבי”ס לשריון, בגדוד מהקמתו.

לפני המלחמה – חתונה חודש לפני המלחמה, גיוס ביום כיפור, שיבוץ לטנק סמג”ד (מחשבה על רקע חשופים בצריח, שזה כרטיס ביקור של מלאך המוות), מחנה נתן ונסיעה על זחלים לתעלה נהיגה רצופה ללא מחליף. יום ראשון 7/10/73 שעה 17:00 20 ק”מ מהתעלה מטוסי מיראז / כפיר עם המשולש הצבעוני של ח”א בגיחה לתעלה. כולם חושבים שהם יגמרו את המלאכה לפני שנתחיל בקרב שלנו.
במלחמה תנועות בחזית דרומה וצפונה, לחימה איטית, אי אפשר לראות מתא הנהג כי המפקד/הסמגד שייעה בייטל עולה נכון לעמדות ירי.
ערב הצליחה בלילה בין  15-16/10/73 הסמגד עובר להיות מגד כי אח של המגד עובד מעוז נהרג. סגן עמיר שהיה איש צוות חמישי עד אז בטנק הופך מטק, אנחנו נעים אחרי פלוגה א’ שמסופחת לחטיבה 14. תנועה ללא אמצעי ראית לילה, אור ירח מלא מאפשר לראות הדרך. המשימה להגיע מערבה לציר לקסיקון לפנות צפונה ולנוע כדי לייצר הסחה לפעולת הצליחה עצמה. במהלך התנועה, זיהוי לא ברור של טנקים האם אויב או שלנו. ויכוחים בצוות בין התותחן למטק, לא פוגעים ואולי טוב שכך. אגב גם בירי בנסיבות אחרות רק פגז 11 נכנס במשאית ומסתבר שכבר היתה שרופה קודם.
בהמשך אותו לילה טנק של אלי הררי שנע לפנינו נפגע בגלגל מניע (התנגשו בו?) ולא יכול לנוע . המפקד שלנו “מתנדב” לגרור אותו ובצוות ויכוחים כי ברור שתנועתנו תואט ונהיה ברווזים במטווח. בכ”ז חיברנו כבלים ונסענו מזרחה מלקסיקון לכיוון עכביש 55 לחט”ג שיתקנו את הטנק. זה כנראה הציל את חיינו כי מי שהמשיך צפונה נכנס למארבים וקרבות שהרבה לא שרדו.
בהמשך כמה ימים של תנועה ולחימה עד ל-19? לחודש בו היינו בחיפוי לכיוון חמדיה ומימיננו טלויזיה. ברגע שירי על טלויזיה הופסק לטובת הכח המסתער הם התחילו לירות טילים שפגעו בטנקים שלנו אחד אחרי השני.
מפקד הטנק נתן פקודה “צוות אנו עולים לעמדת תצפית נהג התקדם” ולמעשה כל ההתקדמות היתה על פלטו (שטח ישר) שלא יצר הגנה מאיומים על הטנק. תוך שניות שמענו אזהרה בקשר “טילים עליך”. המפקד הורה ליסוע לאחור אולם זה לא מנע את פגיעת טיל נט בטנק. כאן יש סיפור ארוך של איך ניסיתי להבין לאן נעלמו אנשי הצוות בעוד הצריח אדום לוהט, איך על סמך נסיוני כמדריך לא נטשתי את הטנק, וידאתי שהמנוע והממסרת תקינים עפ”י השעונים, החלטתי לא להפעיל מטפים. ראיתי מימיני טנקים שנפגעו ואנשיהם עזבו אותם ומיד טיל נוסף הדליק אותם. המשכתי בנסיעה איטית קדימה ובחצי סיבוב שמאלה ברדיוס של 50 –100 מטר יכולתי לראות את אזור הפגיעה, לודא שאין אנשי צוות על הקרקע ונעתי חזרה בכיוון כללי של התאגד והחטג. כל הזמן הצצתי לאחור לתוך הצריח ואחרי כ-200 מטר ראיתי ראש מציץ מכיפת המפקד, היה זה התותחן קיפר שמואל שדיווח שאנשים נפצעו, הם על הסיפון ורצו לקפוץ. אמרתי לו שיחזיקו חזק ונסעתי בזהירות על כל הצוות והטנק שהוחזר לכשירות, אולם הועבר לצוות אחר כי שלשת אנשי הצוות מלבדי נפצעו.
בהמשך נעתי עם ה”דרגים” של גד’ 410 עד להפסקת האש הראשונה שתוכננה ל-22/10/73 שעה 19:00. רבע שעה לפני כן התחילו יריות כמו פנטאסיה בחתונה, כולל ירי קטיושות צפוף ביותר מהמצרים אלינו. טיל סקאד נפל 150 מטר ממני כשאני שוכב בתנוחה עוברית בתוך קוליס של טנק ללא כל אמצעי מגן. זה היה יום למחרת יום ההולדת 24 שלי וחששתי שהגורל יזמן לי את הקץ לכבוד יום ההולדת. תודה לאל לא נפגעתי אולם חברים רבים נפגעו.
הפסקת האש ב-24/10/17, הוחזרתי לגד’ 407 שהיה הגדוד המקורי שלי. המשכנו באזור פאיד להשאר לאבטח ולהיות מוכנים לכל מה שיקרה. שוחררנו לאחר כחמישה וחצי חודשים.

החיים נמשכו ותחושת החסר והכאב על חברים שנהרגו לא עוזבת עד היום, הם צעירים בזכרוני ואנחנו כבר לא.

 

 

יומן מלחמת יום כיפור – להגיע אל המלחמה – יאיר רון גדוד 409

יומן מלחמת יום כיפור – להגיע אל המלחמה

יאיר רון – גדוד 409

היומן נכתב בהערכה רבה אל חברי הצוות, שבאומץ ונחישות עשו כל מאמץ על מנת להגיע למלחמה. ביומן המקורע אני לא מציין את שמותיהם, משום שבזמן הכתיבה לא זכרתי. כולם ראויים להכרכה  רבה על תפקודם, רוח הצוות והמסירות. לקריאת היומן במלואו..

דני קריאף – טנקיסט בן 17: הילד של ששת הימים

דני קריאף התגייס לצה"ל כבר בגיל 16 ו-11 חודשים, ולאחר זמן קצר מצא עצמו נוהג על טנק בקרבות הקשים מול המצרים. 50 שנה אחרי הוא עדיין זוכר: "הייתי יותר נלהב מהאחרים, אחרי המלחמה קפצנו מרוב שמחה". בהמשך הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל והתקדם לדרגת סגן-אלוף לכתבה שפורסמה ב Ynet לחץ כאן

הסיפור המדהים על הפלת האנטנה המצרית במלחמת ההתשה. לכתבה שפורסמה באתר יד לשריון לחץ כאן

 

סיפור המלחמה שלי - איתן כהן ממ 1 של לורה - גדוד 410

המלחמה שלי

איתן כהן מ"מ 1 של לורה – גדוד 410

ביום שלישי 09/10/1973 ב 13:30 קיבלנו פקודה לכיבוש מכשיר. המחלקה שלי, מחלקה 1: טנק מ"מ בפיקודי, תותחן ראובן האואר, טען קשר אבוטבול חיים, נהג ברזאני סמי. טנק 1א' בפיקודו של יחזקאל פכר ז"ל ואנשי הצוות חיים אביטל ז"ל, חיים טלמור ז"ל ודוד קור ז"ל וטנק נוסף שסופח בתחילתו של הקרב למחלקה שלי עם צוות של בית הספר לשריון בפקודו של אפרים פרח ז"ל, ואנשי הצוות זינגרמן דב – אליהו ז"ל, יעקוסי שמואל ז"ל ואלי שגיא יבל"א. הטנק של יחזקאל היה ללא קשר חוץ (נרקיס עלה על טנק 1א שלי ויחזקאל עלה כמפקד על הטנק של נרקיס, בגלל בעיית הקשר שהייתה לו). כל הקשר עם הטנק של יחזקאל היה באמצעות דגלים (מקלעים לא היו, דגלים כן) דבר שהתברר בדיעבד, שבתנאי קרב כיוון עם דגלים הוא בלתי אפשרי.
בהתקפה על מכשיר עלינו על הדיונה במעבר שנמצא בחלק הצפוני שלה בסוף המעבר הפלוגה התפרשה,  נתקלנו באש חזקה שנורתה על ידי כוחות חי"ר שארבו לנו. בשלב זה אבד קשר העיין שלי עם הטנק של יחזקאל, הטנק נפגע וכל אנשי הצוות נהרגו.
הטנק שסופח אלי במהלך העליה על מכשיר, נפגע גם הוא במהלך הקרב המפקד, התותחן והטען קשר נהרגו, הנהג ניצל.
הטנק שלי המשיך לשטוף לכיוון דרום מערב תוך שאני יורה פגזי מעיך על אנשי חי"ר שמרוחקים ממני, אני יורה בעוזי  וזורק רימונים על אנשי החי"ר שבקרבתי.
תוך כדי הלחימה נורה לעברי טיל סאגר שהעיף את זרקאור הקסנון מעל הקנה, לאחר מספר דקות נורה טיל נוסף שפגע בצידו הימני של הצריח, מתחת לאוזן ההרמה, וחדר פנימה. כובע הקשר שלי עף מראשי, אני והתותחן נפצענו כאשר התותחן ראובן האואר נפצע קשה, ידו נקטעה ופציעות רבות בגופו. הנהג עצר את הטנק ולמזלינו הירי לעברינו נחלש ולא נורה טיל נוסף.
בעזרת הטען הוצאתי את התותחן שאיבד את ההכרה, מהצריח והשכבנו אותו על הכנף השמאלית של הטנק, פקדתי על הטען להתחיל לחבוש אותו.
עליתי לעמדת המפקד בכדי להורות לנהג להמשיך בתנועה לעבר התא"גד אולם נוכחתי שמערכת הקשר נפגעה, אין לי קשר עם הנהג וכך לא אוכל לכוונו. החלטתי לשבת ליד הנהג, מחוץ לתא באופן כזה שרגל אחת בתא הנהג והרגל שניה על ה"סכין" של הטנק והתחלתי לכוון את הנהג בטפיחות על הכתף ימינה, שמאלה וטפיחה על הראש בכדי לעצור (כפי שמכוונים זחלם ). בשלב זה הגענו למחפורת בה היינו מוגנים מכל הכיוונים.
חששתי להמשיך בנסיעה משום שראיתי טנקים מערבית לי הבנתי שאלה טנקים של פלוגת מוקדון בפיקוד אבי סימון ופחדתי שהם לא יזהו אותי ויירו עלי. על מנת שהטנקים יזהו אותי ולא יירו לעברי חשבתי לקחת את ה"פנל נגד מטוסים" ולקשור אותו בחזית הטנק אולם אז עלתה בפני המחשבה מה יקרה עם אותקף על ידי מטוסים שלא יזהו אותי ללא הפנל הזה  בסופו של דבר השארתי את הפנל נגד מטוסים על הצריח (כנראה חששתי יותר מהמטוסים). עליתי לתא המפקד וניסיתי לבדוק האם יש לי קשר חוץ הופתעתי לגלות שקשר החוץ לא נפגע.
את אבי סימון הכרתי מהלימודים באוניברסיטה חלקנו חדר אצל משפחה במשך שנה שלמה , מתוך המחפורת בה היינו, יצרתי קשר איתו ללא כל נהלי קשר לצורך חבירה "סיימון כאן איתן האם אתה מזהה אותי?" אבי אנא לי שכן ואז אמרתי לו שאני יוצא ושלא יירה בי. לאחר שהבטיח שאכן לא יירה התחלתי לצאת עם הטנק מהמחפורת כאשר אני יושב לצד תא הנהג "רגל פה רגל שם" ועל כנף הטנק התותחן הפצוע כאשר הוא מטופל כל הזמן על ידי הטען קשר.
מאחר וידעתי את מקום המצאותו של התא"גד המשכתי בתנועה לכיוונו תוך כדי הנסיעה חלפו על פנינו מספר זלדות שיצאו לחפש נפגעים.
כאשר הגענו לתא"גד ירדתי מהטנק ושם התמוטטתי. הפינוי המהיר והטיפול המסור בתא"גד שקיבל התותחן הצילו את חייו.

הסיפור האישי של אלמ עלי בן דוד - גדוד 410

הקשר הלא יאומן של אל"מ מיל' עלי בן דוד ו"הטנק" (להלן התיאור של עלי )

חלק אמשריון לחימוש

"לאחר השחרור מסדיר הוזמנתי להיות שותף בהקמת חטיבת מילואים חדשה , חטיבה 600 אשר קלטה את הטנקים המתקדמים ביותר את טנקי ה M60A1. לאחר מספרי אימונים בטנקים החדשים פרצה מלחמת יום הכיפורים. נסענו על זחלים מהימ"ח בבאר שבע עד לקו התעלה ונכנסנו מיד ללחימה. אמנע מלהיכנס פה לפרוט בנושא הקרבות המרים והעקובים אולם אציין רק שהתמודדות מול כוחות החי"ר המצרים הרבים וירי מסיבי של טילי נ"ט כאשר הטנקים שלנו היו ללא מקלעים היות ונשלחו להסבה, לא היו סוללות המיוחדות לאמצעי ראיית הלילה וכמובן ללא שום מיגון למעט המיגון הבסיסי. הנתון המדהים שסיימתי את המלחמה עם כל הצוות שלי ועם הטנק שאתו התחלתי את המלחמה שזה הטנק והצוות היחידים בכל החטיבה שחזרו באותו הרכב של הצוות המקורי ואותו הטנק לימ"ח ( 1 מתוך למעלה מ 100 טנקים) להמשך הכתבה…

סיפורו של דב (ברודצקי) ברוש - פלוגה ב גדוד 407

עדות מצמררת של לוחם שכתב מזווית הראייה שלו

דב (ברודצקי) ברוש – פלוגה ב' (בסין) גדוד 407

מאת סא"ל (מיל') דני קריאף

ביום שני 9 באוקטובר 2017, התקיים בפארק העוצבות בלטרון ,טקס ההנצחה השנתית ל-119 חללי חטיבת המילואים 600 שנהרגו במלחמת יום הכיפורים במהלך לחימתם בחטיבות השריון 600 ו-14.

לפני שהתחיל הטקס ,ניגש אלי דב [ ברודצקי] ברוש אשר היה מט"ק בפלוגה ג' 407/600 שעליה פיקדתי ,שהתברר שהוא עבר להתגורר בארה"ב לפני 32 שנים ומסר לי את המכתב המופיע בהמשך, אותו הוא שלח אליי בדואר האלקטרוני.

המכתב הינו עדות מצמררת מאין כמוה ורישומו של לוחם שכתב מזווית הראייה שלו ,כמו רוב הלוחמים מדרגת מ"פ ומטה שלא היה לו מושג מי נגד מי ? מי  מלפנים מי מאחור  מי מימין ומי משמאל …

התיאורים במכתב ,נותנים ביטוי חסר תקדים, שלי לא חידש דבר , להתרשמות של חפ"ש [ תותחן טנק] על מה שקרה בצומת המוות " טרטור לכסיקון כולל תיאורים רבים נוספים של לוחמים שהיו בטוחים שהטנק שלהם או של אחרים נפגעו מטילי סאגר. כול בר דעת יודע שלא ניתן להפעיל טילי סאגר בלילה, (מה עוד שהם ננעלים רק לאחר 350 מטר),ולכן נפגעו הטנקים  ממטולי  RPG  הנשק הקטלני שגרם לרוב הפגיעות בליל ובבוקר הבלהות  של 15 ו-16 באוקטובר 1973. לראייה ,ברוב התמונות שצולמו לאחר אותו לילה איום ונורא , טנקים שנמצאים  במרחק אפסי אחד מהשני , חלקם עם התותחים שמופנים לצפון , למזרח , למערב ולדרום …

גם הסברה של דובי, שיקי לוי מ"פ בצנחנים  שלמד אתו במקווה ישראל היה אחד מהרוגים   מעידים על מה שהיה שם .

יקי לוי נהרג  ב-17.10. בעת שפיקד על פלוגה מגדוד 890 בקרב האומלל במתג טירטור 43 ..

סיכומו של דבר:
במלחמה כל כך נוראית ,מה עוד שהיא מתנהלת בליל צלמוות ללא אמצעי ראיית , שטבלת "כוחות ומשימות " הכוללת ידועה רק למתי מעט, ניתן  היה להפיק למרות שברור שזה לא  אפשרי ,אלפי עדויות של לוחמים שלחמו באותו צומת ארור, שאף אחד לא דומה למה שראה או חווה אלמוני לעומת מה שראה פלוני ..

דני קריאף .

מכתבו של דובי

דני שלום, לא בטוח אם תזכור אותי. אני דב (בורודצקי)היום דובי ברוש בליל אוקטובר 16 הייתי משובץ בפלוגה ב' תותחן בצוות 2א יחד עם יגאל גרינברגר – טען, דוד שנהב – מט"ק ושוקי קימחי – נהג. הגענו עד לצמת לכסיקון טירטור ולפתע משהו פגע בנו מאחור. מאז הלילה הנורא ההוא ועד לפני כשנה הייתי משוכנע שהטנק שלנו הושבת מפגיעת טיל במנוע מאחור. לפני שנה במאמץ אדיר (סיפור ליום אחר) הצלחתי לאתר את יגאל חברי היקר עוד מימי השרות הסדיר, שמתגורר כיום באוסטרליה והוא העמיד אותי על טעותי, שבעצם הטנק שמאחורינו (כנראה 2ב) התנגש בנו והשבית את המנוע. מרגע זה ואילך הכל חולף במוחי כאילו בסרט שבו אני רק צופה ולא משתתף. הצוות שלי קפץ ונטש את הטנק ולאור הטנקים שכבר בערו בצומת ניסינו לאתר אנשים מכוחותינו. זיהינו את הטנק של דוד זינגר(אני חושב 3א). נצנצנו ודוד חזר לצומת ואסף אותנו. היה צפוף עם שבעה אנשים בצריח אז בקשנו מדוד להוריד אותנו. ירדנו והצוות שלי התפזר לכל כיוון ולבד מיגאל שנשאר איתי בקשר עד להגירתי לארה"ב, לא פגשתי או שמעתי מדוד שנהב או משוקי קמחי (אם למשהו יש מידע עליהם אנא העבירו אותו אלי). אני הצטרפתי לזחל"ם של צנחנים. בתוך הזחל"ם שכב צנחן פצוע ראש. חבריו ניסו להחזיק אותו בהכרה כי הם חששו שאם יאבד את הכרתו לא יצליחו להחיותו. לא יכולתי לשאת את מראה הדם והגסיסה של הצנחן אז ירדתי מהזחל"ם. לימים נודע לי שחברי מביה"ס מקוה ישראל, יעקב לוי, מ"פ צנחנים, נהרג בחוה הסינית לא הרחק מהצומת. הלכתי לכוון הצומת בתקווה לזהות מישהו מכוחותינו. לפתע אני שומע את שמי נקרא "בורודצקי בורודצקי" אני מפנה את מבטי לכוון הקריאה ואני מזהה את גדעון גלעדי מצריח הטנק קורא לי ופוקד עלי להחליף את הנהג שלו, עד עצם היום אינני יודע את הסיבה לכך. נכנסתי לתא הנהג, סגרתי את המדף, התחברתי לקשר ובתוך הרעש והמהומה של רשתות הקשר הפלוגתית הגדודית והחטיבתית (בשלב זה גדעון תיפקד כמ"מ מג“ד), שמעתי את גדעון צורח "נהג התקדם". התחלתי לנוע לכיוון הצומת אבל דרך הפריסקופ ראיתי אנשים מנפנפים ידיים כאילו לסמן לנו לא להתקדם, עצרתי וצרחתי בקשר לגדעון את מה שאני רואה אבל הוא היה עסוק ברשת החטיבתית עם המח"ט. לא בטוח אם הוא שמע אותי אבל הוא צרח שנית "נהג התקדם" אז לחצתי את הדוושה ועלינו על מוקש נ"ט. הטנק פרס זחל אבל הצוות לא נפגע. גדעון ושלמה רוגוז'ינסקי הסמ"פ קפצו מהטנק ועלו על טנק אחר. חילצתי את עצמי מתא הנהג ועוד הספקתי לראות את גדעון עובר את הצמת חוטף טיל ומתפוצץ. נהייתה הפוגה זמנית בירי והשתררה מין דממה שלפני הסערה. לפתע פגז בודד של מרגמה נפל לא רחוק מאיתנו ואחד הצנחנים קרס עם רגל קטועה, הצנחן היה ממוצא תימני עם עור שחום שהלבין באותו הרגע כצבע הסיד. זה היה מראה זוועתי, הצנחן מתפלש בעפר בהלם מוחלט עם כף רגל תלויה על פסת עור אדומה של נעל צנחנים. הלאה: אני רואה טנק דוהר ברוורס ונכנס בעמוד חשמל שקורס וכמעט פוגע במט"ק שזיהיתי אותו כאותך דני. לעולם לא אשכח את השלווה שבה תפקדת. אני חושב שהחלפנו כמה משפטים לא זוכר על מה – אולי אתה זוכר יותר ממני. לפתע הדממה נשברה והחלה הפגזה כבדה על הצומת, עד היום אינני בטוח לפי קולות היציאות אם זו הייתה אש מכוחותינו. טיפסתי חזרה אל תוך הטנק המושבת, סגרתי את המדפים והתקרבלתי מתחת לתותח. ההפגזה הייתה כבדה ויכולתי לשמוע את הריקושטים מגרדים את הצריח. הרגשתי חסר שליטה על גורלי אז הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי להיחלץ מן התופת היה להירדם. לא יודע כמה זמן ישנתי, אולי 20 דקות אבל כשהתעוררתי הכל היה שקט. יצאתי מן הטנק וראיתי אנשים אחרים יוצאים מטנקים אחרים. השחר החל לעלות ובתוך הערפל המהול בפיח טנקים שרופים התחלתי לצעוד לכוון התאג"ד. בתאג"ד שוב מראות זועה – שורות של פצועים, רובם טנקיסטים שרופים, רבים סדירים עם פני ילדים. הליקופטר עם ציוד רפואי ניסה לנחות אך נורה והתרסק. כמה מיגים ניסו לתקוף את האיזור המיועד להקמת הגשר אבל פגשו כמה פנתומים. התפתח קרב אויר. אחד הפנתומים שחרר את הבידון שלו לפני שניכנס לעימות, שנפל מספר מטרים ממני. אחד אחרי השני המיגים נפגעו והתרסקו. נראה היה שאנחנו לכודים בתוך בועה. לפתע ארבע זלדות יורדות מכוון טסה. כשהזלדות הגיעו לתאג"ד זיהיתי את אריק שרון בזלדה המובילה, אחריו שלמה להט ואחריו עוד שני אלופים שאנני יכול לזכור מי הם. אריק אסף את הקצין הבכיר בתאג"ד ועידכן אותו על המפה איך לעלות לטסה בבטחה יחסית. העמסנו על אחד הטנקים הפגועים בצריח אבל שיכל לנוע כ-30 אנשים ועלינו לטסה. מכאן והלאה השתלשלו הדברים כמעט כקומדיה טרגית. הסיעו את שרידי גדוד 407 ויחידות אחרות לביר גפגפה שם הועלנו על הרקולס לתל נוף משם באוטובוס לג'וליס לקלוט טנקים שזה עתה הגיעו מגרמניה, אלא שהסתבר שהטנקים כבר בביר גפגפה. אז הטיסו אותנו חזרה רק כדי לגלות שהטנקים הם לא בביר גפגפה. בסופו של דבר גדוד 407 התחיל להתארגן מחדש ולא זוכר בדיוק איך אבל צורפתי לפלוגה ג' כמט"ק אצל גבי ורדי ונשארתי בפלוגה עד שעברתי להתגורר בארה"ב ב-1985. והיתר זה היסטוריה. בתוך הסיפור שלי יש קטעים ומרווחים אפלים ואשמח מאוד אם מישהו יוכל לשפוך אור, להשלים או לתקן, אחרי הכל עברו 44 שנים.

ברכות.