סיפורים אישיים

הלוחם שלא הכרתי - סיפורו האישי של שרגא בנאי (גדוד 407) ממלחמת יום כיפור

הלוחם שלא הכרתי
סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

שרגא בנאי – גדוד 407

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שרות המילואים השני בחיי. הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי. זמן קצר לאחר שחרורי זומנתי לשרות מילואים למספר ימים עם אנשים שלא הכרתי, למטרת הקמת חטיבת שריון חדשה שנקראה חטיבה 600 ושויכה לאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. אותנו הועידו לתאג"ד, הכח הרפואי שבשטח – ושוחררנו.
בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים. אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית…

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וממקום האיסוף ירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע ושם לתדהמתנו, לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ תוך חציית העיר באר שבע כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון…
לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן, והיינו משוכנעים שתוך ימים ספורים אנחנו בבית אחרי הניצחון המלא על האויב שהעיז לצאת נגדנו ואחרי ש"שברנו להם את העצמות…"
תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים. חברות קרובה שמחזיקה עד היום.
הגענו ישר לתופת, לאחר נסיעה רצופה של 24 שעות נזרקנו ישר ללחימה לאורך ציר "עכביש" המוביל לתעלה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח. פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, לצד המוצבים הנטושים כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

banai1 banai2 banai3
כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת. לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים. כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות ורק אחרי יומיים הגיע כח רפואי נוסף שסייע לנו.
אחרי שבוע לחימה ללא שינה ומים, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה שלא אשכח לעולם. הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.
הלחימה נמשכה, כוחות נוספים נכנסו ואחרי למעלה מחודש הודיעו לנו שנקבל חופשה ל-48 שעות. ההתרגשות הייתה עצומה, מה שהחזיק אותי היה העובדה שכל הזמן חשבתי על חברתי החיילת בת ה18, וכשהגעתי הביתה, למרות גילנו הצעיר, הדבר הראשון שהצעתי לה הוא נישואין. הכל פתאום התגמד, החיים היו כל כך נזילים וחסרי ערך, רוב הגדוד שלנו נהרג והיה מין רצון לסוג של נורמליות והמשכיות.

בחופשה הבאה לאחר מכן – נישאתי (וחזרתי למלחמה ולמילואים למשך חודשים ארוכים נוספים…) חברתי החיילת הלכה בעצמה אל הרב לאו, בקשה ממנו לערוך את החופה, קבלתי כ3- ימי חופש נוספים וחזרתי גבר נשוי. (במאמר מוסגר, היו אלו נישואי בוסר שהסתיימו לאחר שלוש שנים)
לאחר הפסקת האש החלו לצוץ אצל הלוחמים מצלמות, ניסינו להנציח את המקומות, הזכרונות. את שרידי התופת, הכלים הפגועים וכמובן רגעי ההווי.
חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, בהישמע הצפירה, למרות שרותי כלוחם בסדיר ובמילואים במשך עשרות שנים ונפילתם של רבים מחברי, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

banai4 banai6 banai7

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו. בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום… הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב. הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם. הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

banai8 banai9

המלחמה שלי - סיפור המלחמה של דוד זינגר מטק בפלוגה ב' (בסין) גדוד 407

סיפור אישי – המלחמה שלי
סיפור המלחמה של דוד זינגר, מט"ק בפלוגה ב' ("בסין"), גדוד 407.
"היה לי צורך לכתוב ולשתף את קורותי במלחמה הנוראית הזו ולסגור מעגלים ואולי גם לשמוע מאחרים שהיו באותם אירועים.
למרות שהזיכרונות מלווים אותי מידי יום, לקח לי 40 שנה להעלות דברים על הכתב"
הורדת קובץ