סיפורים אישיים

הלוחם שלא הכרתי - סיפורו האישי של שרגא בנאי (גדוד 407) ממלחמת יום כיפור

הלוחם שלא הכרתי
סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

שרגא בנאי – גדוד 407

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שרות המילואים השני בחיי. הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי. זמן קצר לאחר שחרורי זומנתי לשרות מילואים למספר ימים עם אנשים שלא הכרתי, למטרת הקמת חטיבת שריון חדשה שנקראה חטיבה 600 ושויכה לאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. אותנו הועידו לתאג"ד, הכח הרפואי שבשטח – ושוחררנו.
בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים. אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית…

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וממקום האיסוף ירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע ושם לתדהמתנו, לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ תוך חציית העיר באר שבע כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון…
לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן, והיינו משוכנעים שתוך ימים ספורים אנחנו בבית אחרי הניצחון המלא על האויב שהעיז לצאת נגדנו ואחרי ש"שברנו להם את העצמות…"
תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים. חברות קרובה שמחזיקה עד היום.
הגענו ישר לתופת, לאחר נסיעה רצופה של 24 שעות נזרקנו ישר ללחימה לאורך ציר "עכביש" המוביל לתעלה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח. פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, לצד המוצבים הנטושים כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

banai1 banai2 banai3
כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת. לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים. כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות ורק אחרי יומיים הגיע כח רפואי נוסף שסייע לנו.
אחרי שבוע לחימה ללא שינה ומים, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה שלא אשכח לעולם. הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.
הלחימה נמשכה, כוחות נוספים נכנסו ואחרי למעלה מחודש הודיעו לנו שנקבל חופשה ל-48 שעות. ההתרגשות הייתה עצומה, מה שהחזיק אותי היה העובדה שכל הזמן חשבתי על חברתי החיילת בת ה18, וכשהגעתי הביתה, למרות גילנו הצעיר, הדבר הראשון שהצעתי לה הוא נישואין. הכל פתאום התגמד, החיים היו כל כך נזילים וחסרי ערך, רוב הגדוד שלנו נהרג והיה מין רצון לסוג של נורמליות והמשכיות.

בחופשה הבאה לאחר מכן – נישאתי (וחזרתי למלחמה ולמילואים למשך חודשים ארוכים נוספים…) חברתי החיילת הלכה בעצמה אל הרב לאו, בקשה ממנו לערוך את החופה, קבלתי כ3- ימי חופש נוספים וחזרתי גבר נשוי. (במאמר מוסגר, היו אלו נישואי בוסר שהסתיימו לאחר שלוש שנים)
לאחר הפסקת האש החלו לצוץ אצל הלוחמים מצלמות, ניסינו להנציח את המקומות, הזכרונות. את שרידי התופת, הכלים הפגועים וכמובן רגעי ההווי.
חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, בהישמע הצפירה, למרות שרותי כלוחם בסדיר ובמילואים במשך עשרות שנים ונפילתם של רבים מחברי, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

banai4 banai6 banai7

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו. בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום… הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב. הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם. הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

banai8 banai9

המלחמה שלי - סיפור המלחמה של דוד זינגר מטק בפלוגה ב' (בסין) גדוד 407

סיפור אישי – המלחמה שלי

סיפור המלחמה של דוד זינגר, מט"ק בפלוגה ב' ("בסין"), גדוד 407.
"היה לי צורך לכתוב ולשתף את קורותי במלחמה הנוראית הזו ולסגור מעגלים ואולי גם לשמוע מאחרים שהיו באותם אירועים.
למרות שהזיכרונות מלווים אותי מידי יום, לקח לי 40 שנה להעלות דברים על הכתב"
הורדת קובץ

סיפורו האישי של ישראל קורט שלחם בגדוד 409

המלחמה שלי

ישראל קורט – גדוד 409

במקור התחלתי כמ״מ בגדוד 407 בפלוגה של גבי ורדי תחת פיקודו של עובד מעוז. בשלב מסויים לאחר שגיורא עוז (במקור גיורא האן) מפקד מפלוגה ז' גדוד 409 (בפיקודו של עוזי בן יצחק) נפל בשבי, חיים כץ שהחליף אותו פגש אותי לאחר שפרסתי זחל והתנתקתי מהפלוגה המקורית שלי (אז פשטו עלי אנשי הקומנדו אותם לכדתי באיומי התותח ובעזרת הצוות והעברנו למודיעין על ציר עכביש) וביקש ממני להצטרף לפלוגה ז' אחרי שסגנו משה קנצוקר נפגע הוא מינה אותי להיות סגנו, אחר כך חיים כץ נפגע, פיניתי אותו לאחור ותפסתי פיקוד על פלוגה ז' (הפכתי להיות זמזם) עמה המשכתי את הלחימה, כך שלמעשה נלחמתי בגדוד 409 שכל הלחימה הייתה בחטיבה 600.
ב 17.10 הופל מטוסו של חגי תמיר, ראינו אותו נוטש כ 2 קלומטר מאתנו, מיד נסעתי לכיוונו כדי לחלצו והגענו אליו לפני שהמצרים הספיקו.
הטנק שלי נפגע מפגז חודר שריון, כמ"פ לא יכולתי לעזוב החלפתי טנק ועברתי לטנק אחר, לקראת הסוף הטנק הזה עלה על מוקש. עליתי על הטנק השלישי וכך נגמרה המלחמה. הצוות המקורי שלי עודד צבי אהוד הלוי ומרצל פישר חזרו לגדוד 407, הם ספרו את כל הקורות אותם והומלצו לצל"ש, הוזמנתי למטכ"ל לוועדה בראשותו של האלוף מנדי ,נדמה לי שקראו לו מנחם מרון. אני סירבתי טענתי שלא מגיע לנו צל"ש משום שזה מה שהיה מצופה מכל אחד, ובפרט ממני כקצין בצה״ל. אני המשכתי במלואים עם גדוד 409.
ברצון אשמח להפגש ולהוסיף סיפורים ולספר את הקורות של פלוגה ז גדוד 409 שהיה שייך כל הלחימה לחטיבה 600.

סיפורו של הרצל לאור על נפילת הסקאד

נפילת טיל הסקאד מזוית ראייתו של הרצל לאור

זוית ראייה בלעדית של הרצל לאור על טיל הסקד שפגע בנו.

אני ראיתי את הטילים משוגרים. זה היה כמה דקות לאחר שהפגזת פגזי זרחן עלינו נגמרה. אני הסתתרתי בתעלת המיים המתוקים ולאחר הפסקת ההפגזה הרמתי את הראש וראיתי שלש נקודות אדומות עולות ישר למעלה ממרחק רב, בכוון כללי מערב או צפון מערב. לא הבנתי מה אלו, ובדיעבד הסתבר שאלו היו שלשה טילי סקד ששוגרו בכוון הגשרים. לאחר כמה דקות הטיל פגע בקרקע מולי, ראיתי קונוס של אש יוצא מהאדמה אבל לא שמעתי כלום – מערכת השמיעה כנראה נכנסה לרוויה. מאז יש לי פגיעה בשמיעה באוזן שמאל. ראיתי אש ממיכל הדלק של משאית, וראיתי שהמשאית נסעה למרחק של כ-100 מטר והחלו פיצוצים של תחמושל נק"ל ורימונים על המשאית, שנמשכו מעל לשעה. חיכינו בתעלה לגמר הפיצוצים, ולאחר שהמשאית גמרה לבעור יצאנו. הקצינים ערכו רשימות שמיות של מי נמצא ומי חסר, ונתנו הוראה ללכת לישון. אני אמרתי לכמה קצינים שצריך לעשות סריקה שמא יש פצועים. ואכן הם ארגנו סריקה שהייתי שותף בה, אלא שלאחר שמצאנו כמה חלקי גופות מרוסקים לגמרי הסריקה הופסקה.

בדיעבד למדתי כמה דברים: הטיל פגע בחניון הלילה  באמצע הרווח של כ-100 מטר שבין הרכבים של הקמב"צ, התאג"ד והחימוש, לבין המשאיות של דלק ותחמושת. באזור הזה היו כמה חיילים שבישלו ארוחת ערב על מדורה וכולם נהרגו. ייתכן שהם הסתתרו בתעלת המיים המתוקים וכשנגמרה ההפגזה מיהרו לחזור לבישולים, או שהתעלמו מההפגזה כי לא היתה ממש קרובה. היה חייל אחד שנמצא קרוב לכביש בעת הפיצוץ. הוא נרשם כנעדר והגיע למחרת. הוא סיפר שהוא התעורר ומצא את עצמו על הכביש לבד ולא ראה את הרכבים שלנו. כנראה התעורר כמה שעות לאחר הפיצוץ והיה מטושטש. הוא ידע שהמצרים מצפון לנו. לפי הכוכבים החל ללכת דרומה, עד שראה אוהלים, נכנס לאוהל ונרדם. למחרת בבוקר התעורר וגילה שהוא במאהל של החטיבה, ומישהוא הסיע אותו לגדוד. אני דיברתי אתו והוא סיפר לי מה שקרה לו, אבל איני זוכר את שמו.
הסיפור על קצין ההספקה שהסיע את המשאית ידוע, ואני לא הייתי עד לו.

למחרת בבוקר יצאנו לפני זריחה לעמדות יום מפוזרות, ושמעתי שהגיעו חיילי רבנות צבאית לאסוף את שיירי הגופות. ראיתי אחר כך את הפגיעה, היה בור בעומק של כ-6 מטר, בקוטר של כ-20 מטר, וסביבו סוללת עפר בגובה של כ-2 מטר. כנראה הטיל הכיל טונה חומר נפץ – כלומר Scud-C.

קראתי לאחרונה שהטילים נורו על ידי יחידה שלא ברור אם היתה רוסית או מצרית. היו ידיעות על מציאות טילי סקד בידי המצרים, והיה חשש שהם עם ראש קרבי גרעיני.

סיפור המלחמה שלי - שמעון שרון

סיפור המלחמה שלי

שמעון שרון – גדוד 407

רקע- נהג טנק ומדריך בבי”ס לשריון, בגדוד מהקמתו.

לפני המלחמה – חתונה חודש לפני המלחמה, גיוס ביום כיפור, שיבוץ לטנק סמג”ד (מחשבה על רקע חשופים בצריח, שזה כרטיס ביקור של מלאך המוות), מחנה נתן ונסיעה על זחלים לתעלה נהיגה רצופה ללא מחליף. יום ראשון 7/10/73 שעה 17:00 20 ק”מ מהתעלה מטוסי מיראז / כפיר עם המשולש הצבעוני של ח”א בגיחה לתעלה. כולם חושבים שהם יגמרו את המלאכה לפני שנתחיל בקרב שלנו.
במלחמה תנועות בחזית דרומה וצפונה, לחימה איטית, אי אפשר לראות מתא הנהג כי המפקד/הסמגד שייעה בייטל עולה נכון לעמדות ירי.
ערב הצליחה בלילה בין  15-16/10/73 הסמגד עובר להיות מגד כי אח של המגד עובד מעוז נהרג. סגן עמיר שהיה איש צוות חמישי עד אז בטנק הופך מטק, אנחנו נעים אחרי פלוגה א’ שמסופחת לחטיבה 14. תנועה ללא אמצעי ראית לילה, אור ירח מלא מאפשר לראות הדרך. המשימה להגיע מערבה לציר לקסיקון לפנות צפונה ולנוע כדי לייצר הסחה לפעולת הצליחה עצמה. במהלך התנועה, זיהוי לא ברור של טנקים האם אויב או שלנו. ויכוחים בצוות בין התותחן למטק, לא פוגעים ואולי טוב שכך. אגב גם בירי בנסיבות אחרות רק פגז 11 נכנס במשאית ומסתבר שכבר היתה שרופה קודם.
בהמשך אותו לילה טנק של אלי הררי שנע לפנינו נפגע בגלגל מניע (התנגשו בו?) ולא יכול לנוע . המפקד שלנו “מתנדב” לגרור אותו ובצוות ויכוחים כי ברור שתנועתנו תואט ונהיה ברווזים במטווח. בכ”ז חיברנו כבלים ונסענו מזרחה מלקסיקון לכיוון עכביש 55 לחט”ג שיתקנו את הטנק. זה כנראה הציל את חיינו כי מי שהמשיך צפונה נכנס למארבים וקרבות שהרבה לא שרדו.
בהמשך כמה ימים של תנועה ולחימה עד ל-19? לחודש בו היינו בחיפוי לכיוון חמדיה ומימיננו טלויזיה. ברגע שירי על טלויזיה הופסק לטובת הכח המסתער הם התחילו לירות טילים שפגעו בטנקים שלנו אחד אחרי השני.
מפקד הטנק נתן פקודה “צוות אנו עולים לעמדת תצפית נהג התקדם” ולמעשה כל ההתקדמות היתה על פלטו (שטח ישר) שלא יצר הגנה מאיומים על הטנק. תוך שניות שמענו אזהרה בקשר “טילים עליך”. המפקד הורה ליסוע לאחור אולם זה לא מנע את פגיעת טיל נט בטנק. כאן יש סיפור ארוך של איך ניסיתי להבין לאן נעלמו אנשי הצוות בעוד הצריח אדום לוהט, איך על סמך נסיוני כמדריך לא נטשתי את הטנק, וידאתי שהמנוע והממסרת תקינים עפ”י השעונים, החלטתי לא להפעיל מטפים. ראיתי מימיני טנקים שנפגעו ואנשיהם עזבו אותם ומיד טיל נוסף הדליק אותם. המשכתי בנסיעה איטית קדימה ובחצי סיבוב שמאלה ברדיוס של 50 –100 מטר יכולתי לראות את אזור הפגיעה, לודא שאין אנשי צוות על הקרקע ונעתי חזרה בכיוון כללי של התאגד והחטג. כל הזמן הצצתי לאחור לתוך הצריח ואחרי כ-200 מטר ראיתי ראש מציץ מכיפת המפקד, היה זה התותחן קיפר שמואל שדיווח שאנשים נפצעו, הם על הסיפון ורצו לקפוץ. אמרתי לו שיחזיקו חזק ונסעתי בזהירות על כל הצוות והטנק שהוחזר לכשירות, אולם הועבר לצוות אחר כי שלשת אנשי הצוות מלבדי נפצעו.
בהמשך נעתי עם ה”דרגים” של גד’ 410 עד להפסקת האש הראשונה שתוכננה ל-22/10/73 שעה 19:00. רבע שעה לפני כן התחילו יריות כמו פנטאסיה בחתונה, כולל ירי קטיושות צפוף ביותר מהמצרים אלינו. טיל סקאד נפל 150 מטר ממני כשאני שוכב בתנוחה עוברית בתוך קוליס של טנק ללא כל אמצעי מגן. זה היה יום למחרת יום ההולדת 24 שלי וחששתי שהגורל יזמן לי את הקץ לכבוד יום ההולדת. תודה לאל לא נפגעתי אולם חברים רבים נפגעו.
הפסקת האש ב-24/10/17, הוחזרתי לגד’ 407 שהיה הגדוד המקורי שלי. המשכנו באזור פאיד להשאר לאבטח ולהיות מוכנים לכל מה שיקרה. שוחררנו לאחר כחמישה וחצי חודשים.

החיים נמשכו ותחושת החסר והכאב על חברים שנהרגו לא עוזבת עד היום, הם צעירים בזכרוני ואנחנו כבר לא.